אחרי כל הרעש – "פוקסטרוט" הוא אמנות קולנועית בשיאה

"במלחמה קורה שקורים דברים, אז קרה מה שקרה", אומר קצין שהוזעק למחסום בעקבות מקרה מצער. זו שירה צה"לית במיטבה, עתירת מצלולים ורמיזות, והיא משתלבת היטב בשפת הסימנים הייחודית של הסרט שהשיק אלפי מילים ריקות. זה לא סרט ריאליסטי בגישתו, וכדי לתאר אותו נדרשות מילים מאמנויות אחרות – מחול סוריאליסטי, או שמא בלדה של האבסורד. התסריט הוא מארג מדוקדק של מושגים ארץ ישראליים (צבא, שכול, זיכרונות שואה ומלחמה) ושל דימויים מהדהדים (חוברת פורנו, להקת ציפורים, גמל במדבר) שמשמעותם הראשונית משתנה וצוברת רבדים.

>> סרטים להעביר איתם את יום כיפור

כמו "לבנון", סרטו הקודם של שמוליק מעוז, "פוקסטרוט" מתחיל ומסתיים בשוט של מרחב פתוח, שאורז בתוכו סרט קלאוסטרופובי וחונק. הפעם זהו שוט של כביש במדבר המוביל אל האופק. השוט המכונן מצולם מתוך מכונית נוסעת, ומכניס אותנו לתוך נקודת מבט של אדם בלתי נראה. בהמשך הסרט יכניס אותנו אל תוך תודעה אחרת, והקו הישר יתחלף בצורות גרפיות של מעגלים ומבוכים (המיוצרים על ידי העיצוב, הצילום ותנועת הדמויות).

מבנה של שלוש מערכות מובחנות, המתרחשות במרחבים שאינם משיקים זה לזה, משמש בפני עצמו כדימוי לנתק המאויר בסרט. במערכה הראשונה, המתארת כחמש שעות בחייו של מיכאל (ליאור אשכנזי בהופעה מוחצת) שקיבל הודעה שבנו החייל נפל בעת מילוי תפקידו, הסמארטפון מצלצל פעם בשעה להזכיר לו לשתות כוס מים ומעניק לסרט מקצב שירי. דירת המשפחה, המעוצבת בסגנון הייטק עם חלונות עגולים של צוללת, היא השלכה של מיכאל, והסרט שואב אותנו אל תוך המועקה הנוראה שלו (האם דפנה מורדמת ומודרת לשולי הפרק).

ליאור אשכנזי ב"פוקסטרוט". הופעה מוחצת

הפרק השני מתרחש במחסום צבאי מבודד במדבר, שבו משרת הבן יונתן (יונתן שיראי) לצד ארבעה חיילים חמודים ומשועממים, והעיצוב הבוהק בגוני שחור־לבן מתחלף בדימויים פוסט אפוקליפטיים של ניוון וריקבון בצבעי בוץ וחלודה. הבחירות המוזיקליות, הצילום החד של גיורא ביח והעיצוב המדוקדק של ערד שאואט תורמים רבות לממד הסוריאליסטי של הפרק, שהקצב הפלגמטי שלו טעון במתח רב כי אנחנו כל הזמן מצפים למשהו שיקרה. אנחנו אפילו יודעים מה יקרה, ובכל זאת הסרט מצליח להפתיע אותנו (מעוז והעורך אריק להב ליבוביץ' ודאי למדו על קצב מהמערבונים של סרג'יו לאונה). במבט לאחור הפרק הראשון מתפענח כהדחקה של הפרק השני, שבו עוסקים באופן אקטיבי בהסתרה. בולדוזר הופך מכלי של בנייה לדימוי של מחיקה, ונושא אמירה הרבה יותר רחבה מאשר המשמעות העלילתית הספציפית של הרגע.

הפרק השלישי מחזיר אותנו לדירה, ובו האב והאם סוף סוף מניחים על השולחן את מה שהודחק כל השנים, ומנסים לפענח את הסמלים שהותיר להם בנם. זה סרט על תקיעות ועל מורשת גברית של איטום, ולכן הרגעים הכי אנושיים ומרגשים שייכים לנשים – שרה אדלר בתפקיד האם ועירית קפלן כנוסעת בגשם – ולכלב ידוע הסבל של המשפחה. לא בכדי זכה סרטו השני של שמוליק מעוז בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה – "פוקסטרוט" הוא יצירה קולנועית נדירה בתעוזתה ובשלמותה.

סרט על: אב שמתמודד עם הידיעה על מות בנו החייל

ללכת? כן. אמנות קולנועית בשיאה. ויש גם סרט אנימציה קצר.