הסרט הזה נורא משתדל להיות הכי מודע שאפשר, ויוצא לו הפוך

כבר שטחתי כאן בעבר את התאוריה שלי על כך שאיכות הנשיקה מעידה על איכות הסרט שסביבה. "איזה אנשים" שעלה בנטפליקס מוגדר בכל מקום כקומדיה רומנטית אבל יש בו רק שתי השקות שפתיים קצרצרות ויבשות, שנראות כמו נשיקות בין צמד ידידים, ולא כמו ביטוי של אהבה בין גבר ואישה. זה בולט במיוחד בנשיקה השנייה, שמתוארת על ידי צופה מהצד כ"קצת יותר מדי לשון", אבל זה לגמרי לא מה שאנחנו רואים. מוקדם יותר יש גם מה שאמור להיות התחלה של סצנת סקס, אבל אחרי שיחה מתנחמדת במיטה אנחנו רואים את ג'ונה היל מתקרב אל לורן לונדון, ואז דיזולב לכפות הרגליים ומשם לסצנה שלמחרת בבוקר. כלומר, אין בסרט ולו ביטוי אחד לתשוקה בין זוג האוהבים שבמרכזו, ואני תוהה אם זה נובע מאנטישמיות, מגזענות או משמנופוביה של העומדים מאחורי המצלמה.

שלא כמו ידידו סת' רוגן, גם הוא יהודי לא רזה, ג'ונה היל אינו מרבה לגלם גיבורים רומנטיים, ונראה שחשקה נפשו להוכיח שגם הוא יכול. יחד עם במאי הסרט קניה באריס (יוצר הסדרה "שחור-כזה") הוא כתב לעצמו תסריט על בחור יהודי שמתאהב בבחורה שחורה, ומגלה שזה איחוד לא פשוט בגלל התגובות של ההורים משני הצדדים. אבל עוד לפני שמתחילות הצרות המשפחתיות, "איזה אנשים" נרתע מאינטימיות ולא מתקבל רושם שהזוגיות בין השניים היא משהו שכדאי להילחם עליו. גם הדיאלוגים הדי סתמיים ביניהם לא מבהירים מדוע הם התאהבו.

פעם היו עושים בארה"ב הגזענית סרטים כמו "נחש מי בא לסעוד" ו"כחום הלילה", על החברה הלבנה שמתקשה לקבל לתוכה אנשים שחורים. היום בארה"ב הפרוגרסיבית שבלב ארה"ב הגזענית עושים סרטים "מודעים". "איזה אנשים" נורא משתדל להיות הכי מודע שאפשר, ויוצא לו הפוך. בין השאר הסרט מייצר איזון גס ומאולץ בין יחסן של שתי המשפחות לזוגיות הלא משכנעת שבמרכזו. כך כוונותיה הטובות של האמא היהודייה (ג'וליה לואי דרייפוס) שכל כך משתדלת להיות ידידותית לכלתה הפוטנציאלית שהיא טועה בכמה ניסוחים אומללים, מוצגות כחטא שווה ערך לכוונותיו הרעות של האבא השחור (אדי מרפי), שעושה הכל כדי להפריד בין השניים.

גברת, יש לך את פרס מארק טוויין, מה את עושה פה?א ג'ונה היל וג'וליה לואי דרייפוס ב"איזה אנשים"

לא רק זאת, בני המשפחה היהודית בסרט מוצגת כנציגים של החברה הלבנה שדיכאה את השחורים מימים ימימה. כשבארוחת ערב חגיגית בבית המשפחה השחורה ההורים היהודים מעזים להעלות את זכר השואה על דל שפתיהם, האבא השחור מתריס "את מנסה להשוות את השואה לעבדות?". הדיאלוג המביך שמצית המשפט הזה מוחק את ההיסטוריה של היהודים בשם הטיעון שזו של השחורים היתה יותר איומה, וממשיך לתאר את היהודים כמי שהיגרו לאמריקה עם הכסף שהרוויחו מסחר בעבדים. לא רק שההורים היהודים ליד השולחן נותרים חסרי מענה, ג'ונה היל – כאמור, התסריטאי שכתב את הדיאלוג הזה – תוקע בהם מבט נוזף על חוסר המודעות שלהם. כך הוא משלים את כניעתו מרצון לנקודת מבט כה פרוגרסיבית שהיא כבר אנטישמית, סטייל וופי גולדברג.

בשנות התשעים נכחתי בכנס על הקולנוע השחור שנערך בחסות אוניברסיטת ניו יורק. כמה מהדוברים על הבמה ובקהל שבו והעלו את השאלה "מתי יעשו בהוליווד את 'רשימת שינדלר' על השואה שלנו?". נראה שחלק מהזעם השחור המבוטא ב"אנשים כאלה", קשור בתחושה שהשואה של היהודים קיבלה הרבה סרטים, על חשבון השחורים. יש לציין שבשם התקינות הפוליטית העדכנית, כל היהודים בסרט, כולל כאלה שמופיעים רק בשוליו, מגולמים על ידי שחקנים יהודים מוכרים, בהם דיוויד דוכובני בתפקיד האב, אליוט גולד, ריאה פרלמן, האל לינדן, וויני הולצמן וריצ'ארד בנג'מין בתפקיד רופא שיניים סוטה. והליהוק הזה רק מעצים את תחושת האנטי-יהודיות שעולה מהסרט.

כזכור, זאת אמורה להיות קומדיה, ובהתחלה יש רמזים לפוטנציאל כזה. אבל ככל שהיא מתקדמת ההומור הולך ומתדרדר לחיווים מילוליים מתאמצים ולסלפסטיק מבוים רע (כובע עולה באש, פאה נתלשת מראש), ואנחנו נשארים רק עם תחושת חוסר הנעימות הגורפת. בסדרות הישראליות "עבודה ערבית" ו"מדרסה" סייד קשוע הפיק לא מעט סצנות מצחיקות מהתפתלויות של יהודים טובים בחברת אורחים פלסטינים. היל ובאריס מנסים לעשות משהו דומה, ויוצא להם מביך בלי להיות מצחיק, בין השאר משום שהם מניחים הנחות מעליבות לגבי בורות יתרה של הלבנים (יהודים ולא יהודים) ביחס לשחורים. כך, למשל, אמא דרייפוס לא יודעת מה זה אימאם. היא מעולם אפילו לא שמעה את המלה.

הסיום צפוי לגמרי, והחלק האחד שקצת פחות צפוי בו, מטומטם. אבל יש בו שוט אחד של אדי מרפי וג'וליה לואי דרייפוס עומדים מחויכים ומפויסים זה לצד זה, וחשבתי לי שהייתי ממש שמחה לראות קומדיה רומנטית עם שני השחקנים הכה מצחיקים האלה (גם אם לא בסרט הזה), לא בתפקידי ההורים, ועם תסריט יותר טוב.
כוכב 1. You People בימוי: קנייה באריס. עם ג'ונה היל, לורן לונדון, ג'וליה לואי דרייפוס, אדי מרפי, דיוויד דוכובני, ניה לונג. ארה"ב 2023, 117 דק'