מורעבים: "משחקי הרעב" החדש הוא רק הדהוד חיוור של הטרילוגיה

כשעה וחצי מתחילת "משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר" יש סצנה שבה המוני נחשים משוחררים בזירה, ומכישים את המשתתפים שנותרו במשחק ההישרדות. עוד לפני כן שלל צעירים נרצחים באופנים שנדמים גרפיים מהרגיל בסדרה, או שמה זו רק התחושה שמתקבלת בימים אלה. הצפייה בסרט בעל השם האינסופי (להלן "בלדה") היא ללא ספק טריגרית, והוא לא ממש מצדיק אותה.

הפרק האחרון בטרילוגיית "משחקי הרעב" יצא למסכים ב-2015, וסיים יפה את הסאגה הדיסטופית על הרעב של ההמון ללחם ושעשועים, ועל הנערה המורדת שמפילה את הרודן. "בלדה", המבוסס גם הוא על ספר מאת סוזן קולינס, הוא פריקוול המספק את סיפור הרקע של הנשיא סנואו, ומגלה לנו כיצד הפך מצעיר מאוהב לדיקטטור הנחשי שהכרנו. זה אומר שאחד המרכיבים החזקים ביותר של הסדרה – הקשתית קטניס אוורדין בגילומה של ג'ניפר לורנס – נעדר מהסרט. "בלדה" מובל על ידי שתי דמויות פחות מעניינות, המגולמות על ידי שני שחקנים פחות חזקים. מה שכן, הסרט מרוצף בשירים יפים בסגנון קאנטרי ופולק בביצועה של רייצ'ל זגלר מ"סיפור הפרברים", וזה הופך אותו לכמעט מחזמר.

קוריולאנוס סנואו בן ה-18 הוא אחד מ-24 תלמידי אקדמיה בקפיטול, שנבחרים לשמש כמנטורים של המיועדים מהמחוזות בסבב העשירי של משחקי הרעב. במבט ראשון, וגם שני, מה שהכי בולט בו זה הפאה הבלונדיניות שהלבישו על ראשו של השחקן הבריטי טום בליית' כדי שידמה לדונלד סתרלנד. הפאה המלאכותית מסיחה את הדעת ופוגמת בניסיונותיו לעצב דמות משכנעת של בן המעמד הגבוה, שהתאהבותו באחת העם מסיתה את חייו מהמסלול שתכנן לעצמו. זגלר, שלגיה העתידית, טובה יותר בתפקיד המיועדת המזמרת ממחוז 12, אך גם היא אינה מצליחה למלא את נעליה של קטניס, והמתח הרומנטי בין לוסי גריי וקוריולאנוס אינו מניב חום. בכלל, אהבה היא לא הצד החזק של פרנסיס לורנס, שביים את כל פרקי הסדרה מאז הסרט השני.

עשר שנים אחרי תחילתם, המשחקים הרצחניים, שנועדו לדכא את המחוזות המורדים (הסיבות הנוספות הן נושא לדיון בסרט), הרבה פחות מפותחים מכפי שהכרנו אותם. הם מתרחשים בתוך אולם לא גדול במיוחד, מה שלא מאפשר הרבה גיוון, והטכנולוגיה מאוד ראשונית. דלות ההפקה גורמת לכך שהצופים כבר מאבדים עניין והרייטינג בירידה. חוסר העניין תקף גם לגבי חוויית הצפייה שלי, כי הצבעוניות הקמפית של המשחקים היתה חלק מהטקסטורה הייחודית של "משחקי הרעב", שהבליטה אותו בתוך ההצפה של דיסטופיות לבני הנעורים שהגיעה לשיאה לפני כחמש שנים ("הרץ במבוך", "מפוצלים" ועוד). ויוליה דיוויס מספקת הופעה שוצפת טיפוסית בתפקיד מנהלת המשחקים שמאמצת את רעיונותיו של סנואו הצעיר לגבי שיפור המשחקים, ופיטר דינקלג' טוב כתמיד בתפקיד דיקן האקדמיה המדוכדך שהגה אותם. אבל שלל הצעירים שנועדו לשמש כקורבנות אינם מפותחים כדמויות, ולכן לא ממש אכפת לנו כשהם נקטלים.

אחרי תום המשחקים, חציו השני של הסרט חוזר עם הגיבורים למחוז 12, שם הסיפור נעשה מפותל ומעניין יותר (ובליית' מחליף את הפאה בשיער קצוץ ומחומצן, שמעניק לו מראה של נאו-נאצי). נוכחותו של סג'אנוס, חברו של סנואו לאקדמיה, שדעותיו הליברליות היו מזכות אותו אצלנו בכינוי "יפה נפש", תורמת לריבוד המוסרי של ההתרחשויות. אבל הופעתו החלבית של ג'וש אנדרס ריברה (צ'ינו ב"סיפור הפרברים") מפקששת את הפוטנציאל הדרמתי של הדמות.

בשבוע הבא יעלה בארץ "וונקה", פריקוול של "צ'ארלי בממלכת השוקולד", המגולל את סיפור הרקע של בעליו המסתורי של מפעל השוקולד הקסום. בעוד הסרט ההוא מציג דמות חביבה וידידותית ואינו מסביר כיצד הפכה למחנך המרושע שגילם ג'וני דפ, העלילה של "בלדה" בהחלט מציעה קשת דרמתית של תקוות ובגידות, שסוגרות את הפער בין הפריקוול לטרילוגיה. אבל הטרגדיה של השחתת נפשו של סנואו אינה מהדהדת רגשית, מה שהופך את הסרט להדהוד חיוור של הטרילוגיה.

3 כוכבים
The Hunger Games: The Ballad of Songbirds & Snakes בימוי: פרנסיס לורנס. עם טום בליית', רייצ'ל זגלר, ויולה דיוויס, ג'ייסון שוורצמן, פיטר דינקלג'. ארה"ב 2023, 157 דק'