חוכמולוגיה: צ'רלי קאופמן לא מפסיק להתחכם. אפילו בסרט ילדים

איך מזהים תסריט של צ'רלי קאופמן? מארג סבוך של נוירוזות משולב בנבירה מטא-קולנועית בעצם תהליך שזירת הסיפור. כזה, למשל, היה "אדפטיישן" מ-2002, שתיאר את התמודדותו של תסריטאי נוירוטי בשם צ'רלי קאופמן (ניקולס קייג' בתפקיד כפול) עם האתגר המורכב של כתיבת תסריט על פי ספר. בדרימוורקס ובנטפליקס ידעו זאת (קאופמן כבר עבד עם נטפליקס ב"אני חושבת לגמור את זה" הדכאוני) כשאישרו תקציב לעיבוד של ספר ילדים מאויר בשם "אוריון והחושך" לסרט אנימציה באורך מלא. התוצאה היא שילוב נחמד ולא לגמרי מספק של תמות קאופמניות עם עולם דמיוני, סטייל "הקול בראש" של האולפן המתחרה, שבו מושגים ורגשות מופשטים מונכחים כיצורים גשמיים.

>> איזה סרט: "מלך החגיגת" הוא חתיכת טריפ משגע

ספרה של אמה יארלט, המיועד לבני 3 עד 6, מספר על פעוט בשם אוריון שמפחד מהחושך, עד שלילה אחד החושך מתגלם כיצור חביב שלוקח אותו להרפתקה. אוריון שבסרט הוא בן 11 שמתקשה לתפקד מרוב חרדות. כמו שהוא מספר לצופים (בקולו של ג'ייקוב טרמבליי מ"חדר"), הוא מוצף פחדים עד כדי כך שהיועץ בבית הספר אמר לו לתעד אותם במחברת (זה מזכיר את הפתיחה של "אוון הנסן היקר", המחזמר הפופולארי על הנער הנוירוטי).

עטיפת הספר

לאוריון יש פחדים טיפוסיים לגיל ההתבגרות, כמו לגשת לדבר עם בת כיתתו סאלי, להביך את עצמו בספורט או לחטוף מהבריון של השכבה. אבל הוא חרד גם מליצני ביוב רצחניים, מלסתום את האסלה ולהציף את בית הספר, מקרינה של טלפונים ניידים, מעקיצות יתוש שעשויות להזדהם, מנפילה מגורד שחקים, ועוד ועוד. עולה השאלה מדוע ההורים שלו לא נותנים לו ריטלין וזהו, כנהוג בימינו.

כשלהפתעתו של אוריון סאלי פונה אליו ומציעה שיישבו יחד באוטובוס בטיול בית הספר שמתוכנן למחר, הוא נאלם דום. "בכנות מעולם לא רציתי משהו יותר מזה", הוא מספר לנו בווייס אובר, "אבל בשביל זה אני צריך להיות מסוגל לא להתעסק ללא הרף בכל דבר שלילי שיכול לקרות". האקספוזיציה המאוד קאופמנית של הסרט משלבת אנימציה דיגיטלית תלת ממדית בסיסית עם איורים דו ממדיים שמגיחים ממחברת הפחדים של אוריון, והיא מבדרת ושובת לב.

בערב, לפני השינה, אנחנו מגלים שהוא מפחד גם מהחושך, ממש כמו ילד קטן, ואז החושך מתגלם ביצור שחור שמתייצב בחדרו, ומתלונן שנמאס לו מהצרחות שלו. הרבה אנשים מפחדים מהחושך, אבל אוריון יותר מכולם, וזה מעליב, כי חושך הוא טיפוס חביב שבסך הכל עושה את העבודה שלו. כשחושך (פול וולטר האוזר מ"אני, טוניה") מציע לאוריון להצטרף אליו ללילה אחד כדי לראות שאין לו סיבה לפחד ממנו, הסרט מחליף פאזה.

אוריון מבין שהגיע הזמן שהוא יתעמת עם הפחדים שלו, ויוצא למסע התבגרות בחברתו של חושך. אבל לפני שאנחנו נכנסים לעולם הלילה, הסיפור עוצר, ואנחנו מגלים שכמו ב"הנסיכה הקסומה" הוא מסופר על ידי אוריון הבוגר (קולין הנקס) לבתו החכמה והמשכילה היפאטיה. לא רק זאת, אבא אוריון ממציא את הסיפור תוך כדי סיפורו, ואינו יודע לאן הוא יתפתח. וכך הסרט נע הלוך ושוב בין שני הרבדים של סיפור, שאינם מובחנים זה מזה מבחינת האנימציה.

בעולם הלילה אוריון פוגש דמויות נוספות שמשתתפות בחוויה הלילית – שינה, אינסומניה, שקט, רעשים לא צפויים, וחלומות מתוקים (בגילומה של אנג'לה באסט). החבורה הצבעונית הזאת עוזרת לו להבין את החשיבות של חושך לחיים שלנו, ושאי אפשר לוותר עליו. וכך אוריון לומד להתמודד עם פחדיו, ואף הופך לגיבור של ממש, כמו בסרטי אקשן.

בעיקרון "אוריון והחושך" הוא סרט לילדים קטנים שלוקח בחשבון גם את ההורים. הוא חביב בהחלט ויש לו יציאות מגניבות, כמו הקריינות שמספק וורנר הרצוג לסרט התיעודי הקצרצר שחושך יצר על עצמו. אבל ככל שהוא מתקדם אפשר לחוש במאמץ שנעשה כאן למתוח ספרון מאויר באורך 40 עמודים לסרט באורך 93 דקות.

בשלב מסוים שני הרבדים הסיפוריים מתערבבים באופן שמייצר סיבוך עלילתי כזה מסובך שנראה שגם קאופמן, כמו נציגו בסרט – אוריון האב – לא ידע איך לפתור אותו. אז הוא המציא דאוס אקס מכינה ירקרקה שקופצת לעזור. זה לא ממש מוצלח והוא ידע את זה. לכן הוא הכניס לסרט דמות נוספת שאומרת "זה סוף נפלא. תודה שמצאת פתרון. נתקעתי". אוקיי. הסוף הסופי שאחרי הסוף הפחות מנפלא הזה יותר מוצלח ואפילו כמעט נוגע ללב. אבל בסופו של דבר זה יותר סרט נטפליקס מאשר יצירה של קאופמן.
3.5
Orion and the Dark בימוי: שון שרמץ. עם ג'ייקוב טרמבליי, פול וולטר האוזר, קולין הנקס, אנג'לה באסט. ארה"ב 2024, 93 דק'