תקוות גדולות: כגודל התקווה

הסופר הבריטי צ'ארלס דיקנס, גאון של סיפורת חברתית־ביקורתית, ובעיקר חתרנית, זכה לשפע כה רב של עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים עד שכבר אפשר לשאול: באיזה טעם אתה רוצה את הדיקנס שלך? השאלה הזאת תקפה עוד יותר אילו מסירים את ציפוי הבידור שדבק ביצירתו המתעתעת, שאלמלא הייתה בעלת ערך תזונתי, לא הייתה חוצה את הזמן. אך ניתן בפשטות גם לקרוא את מה שהעיד דיקנס על עצמו, בפתח אחת המהדורות החוזרות של ספריו: "איני כותב כדי לבדר".

"תקוות גדולות", גרסתו החדשה והמקפצצת של הבמאי מייק ניואל לרומן הקלאסי של דיקנס, שבקלות יכול היה להשתבץ כאחד מאבני הכתר של המלכה, כשם שהוא אחד מהוויטמינים התרבותיים שה־BBC הזין באמצעותם את צעירי העולם המערבי בשנות ה־60 עד שנות ה־90 של המאה שעברה, משאירה את דיקנס על מדפי הממתקים/חטיפים.

לניואל, שביים, בין היתר, את "ארבע חתונות ולוויה אחת", "הנסיך הפרסי" וחלק מסרטי "הארי פוטר", יש כבוד עצום לדיקנס. לא שאלתי אותו. אני רק אורחת כאן. וספק אם יכולתי לשאול גם אם התנאים היו אחרים. ואף על פי כן, בהיות ניואל בריטי, הרי שדיקנס זורם בדמו עם כדוריות לבנות אחרות, כדוגמת שייקספיר וג'ורג' ברנרד שו, למשל. רחמנא ליצלן, הבריטים הם אלופי המורשת, המסורת והענקת הכבוד לעברם בכלל ולתרבותם בפרט. "תקוות גדולות" של ניואל, הוא, על כן, בחיצוניותו, מה שמכנים: עושה כבוד.

ואכן, השחזור ההיסטורי והעיצוב האמנותי מרהיבים. מי שאוהב תקופות עתיקות, במקרה דנן ויקטוריאניות, שמתעוררות לחיים על המסך הגדול, ועוד באמצעות שֶדרת שחקנים בריטית ידועה, יממש את דמי הכרטיס שלו. ואפילו הסיפור המוכר כאן…

סיפורו של הנער היתום פיפ (ג'רמי אירווין מ"סוס מלחמה" של ספילברג), שגדל אצל אחותו המרירה ובעלה הנפח טוב הלב, ג'ו (ג'ייסון פלמינג במשחק דיקנסיאני מושלם), שנועד להיות שוליית נפחים אילו לא נקרה בדרכו, ביום ביצות אפור אחד, האסיר הנמלט (רייף פיינס המעולה למדי גם כאן), המצווה עליו להביא לו לחם ומסורית. הנער, שנחשף לחיי עידון והשכלה בזכות ביקוריו בטירת הגבירה של האזור, הלוא היא מיס האבישאם – אחת הדמויות הססגוניות בספרות מאז ומעולם – מבקש להיות ג'נטלמן; חלום שפירושו חציית מעמדות שבעת ההיא הייתה משולה לטיסה לירח. ואולם, מפני שהוא עומד בהבטחתו לאסיר באומץ, משאלתו מתגשמת.

המשך העלילה מציע גם סיפורי נקמה, תאוות בצע, אהבה לא מושגת ומושגת (הולידיי גריינג'ר שממלאת בעור הוורד ובנימוסיה המושלמים את דמות אסטלה, שחונכה לשבור את לב הגברים), וכן יריבויות ותככים משפחתיים וחברתיים שנפתלים וניתרים כאן בבימוי כה קיטשי, עד שהנה חלפו להן שעתיים של צפייה, ויצאתי מהקולנוע כשמעט מאוד דיקנס־דיקנס בקרבי.

שובו לפתיחה – דיקנס הוא אחד הסופרים המתעתעים ביותר. סננו ממנו את המחאה החברתית שרתחה בדמו עוד מימי ילדותו העשוקה, את ביקורתו הצולפנית כנגד עבדות ילדים שרווחה בתקופה ההיא (ועדיין), כנגד שעבוד החלשים בידי חזירי החברה, כנגד חוסר הצדק והעוולות שחווה האדם בכלל, ובעיקר סננו ממנו את השאלות הפילוסופיות, כמו למשל, מהות החניכה ומידת החירות שהיא טומנת בחובה – הליבה של "תקוות גדולות" בעיניי – ותקבלו טלנובלה רדודה. בבחינת "הארי פוטר" מתפקד ליש עתיד.

אז צודקים הטוענים, וניואל בטח ביניהם, שדיקנס עצמו לא בחל להשתמש בכתיבתו בדמויות צבעוניות, בגודש עלילתי ובדרמה עזה. אלא מה? דיקנס, שרצה קוראים ורצה השפעה, נעזר בכל אלה רק כדי להטיח את האמת בפרצוף. "אין לי שום עניין בקוראים עדינים שלא מסוגלים להביט במציאות", הוא כתב.

מייק ניואל, שטרם נגמל מ"הארי פוטר", אינו מתבונן ב"תקוות גדולות" דרך עדשת הכאב, הדיוק, העוקץ, העומק, העכירות והאופל הדיקנסיאניים. דיקנס שלו הוא בעיקר מופע ראווה מואץ, זוהר ועדכני, שמתקיף את חושי הצופה במשחק מלודרמטי, שהמצטיינת בו היא הלנה בונהם קרטר (מיס האבישאם). אך גם האחרים, למעט שניים מהמוזכרים כאן, תורמים את חלקם לצרבת. כך שכגודל התקוות, התוצאה היא לא יותר מחטיף בידורי.