המתאבק: "פוקס־קצ'ר" מציג סגנון מאופק ועלילה ביזארית

"פוקס־קצ'ר" מתחיל ב"אני אספר לכם על אמריקה", מסתיים בצעקות "USA! USA!", ומעוטר בדגלים, בנאומים פטריוטיים ובדיוקנאות של אבות האומה המביטים בגיבורים. אבל אף שהוא מתרחש בארצות הברית של שנות ה־80, הסיפור שהוא מגולל מתאים דווקא לאירופה של עידן הפטרונים. זהו סיפורו האמיתי והמאוד מוזר של המתאבק האולימפי מארק שולץ (צ'נינג טייטום בהופעה אינטנסיבית ועצורה גם יחד) והפטרון שלו – שמעדיף להיקרא מאמן ומנטור – ג'ון דו פונט (סטיב קארל, כמעט בלתי מזוהה מתחת לאיפור, בהופעה מזהירה), יורש של משפחה עתיקה ועשירה כקורח שעשתה את הונה בשדות הקרב של העולם.

האלוף האולימפי מוצג כגבר בודד, שמתאמן עם עצמו ואוכל איטריות אינסטנט בדירתו העלובה, חוץ מהפעמים שבהן הוא נפגש עם אחיו הבכור דייב (מארק רופאלו, מצוין כתמיד), איש משפחה מוקף ילדים ואלוף אולימפי בעצמו, המשמש לו תחליף אב. הקשר בין השניים הוא פיזי מאוד ולא מאוזן. יום אחד מארק מקבל טלפון מדו פונט שמזמין אותו להתאמן במתקנים שהקים באחוזתו, לצד אורוות הסוסים האצילים של אמו (ונסה רדגרייב מותירה רושם כגבירה נישאת שנוכחותה מורגשת גם כשאינה בסביבה). דו פונט, המתגורר בטירה מבודדת ומוקף באנשים שממלאים את דברו, מתגדר כצפר, אספן בולים, פילנטרופיסט, פטריוט ומאמן היאבקות, וכילד בן 50 הוא רוצה לצרף את נבחרת המתאבקים למגרש המשחקים שלו. את המדליות שבהן יזכו באולימפיאדת סאול הקרבה – "כדי לתת לאמריקה תקווה" – הוא רוצה לשים על המדפים בחדר הפרסים, לצד הגביעים של אמו שהוא כה זקוק להערכתה.

מרק נענה להצעה ואף מביא איתו חבורת מתאבקים שמשתתפים ברצון בהעמדת הפנים של דו פונט ואינם מגלים לו שהדבר היחיד שהוא באמת נותן להם הוא כסף. רק דייב מסרב להצטרף, ודו פונט, המתקנא ביחסים של מארק עם אחיו, מנסה לרשת את מקומו בחייו ולהפוך לו לדמות אב. המפגש בין הספורטאי השאפתן והממוקד (אך שברירי) והיורש בעל תפיסת העולם הלקויה הוא נפיץ, והסיפור הולך ונעשה יותר ויותר ביזארי ומטורף, ומזכיר שילוב של "שדרות סנסט" ו"פסיכו" (ולרגעים גם "חיי עם ליברצ'ה").

עם זאת, בנט מילר ("טרומן קפוטה", "מאניבול") שומר על סגנון מדוד ומאופק, ממלא את המסך בפרטים שמעשירים את הדרמה המעמדית ומשאיר הרבה מקום לסאבטקסט ולאירוניה. סצנה גרוטסקית שבה גברת דו פונט מגיעה לביקור על כיסא גלגלים ובנה מדגים לה כיצד הוא "מאמן" את המתאבקים תוך כדי מגע גופני צמוד, נוגעת בטרגדיה. וכך, גם אם האמירה של "פוקס־קצ'ר" על העיוות של החלום האמריקאי נראית כפויה משהו, הסרט מרתק אותנו בעיצוב החד של הדמויות ושל מערכות היחסים הטעונות ביניהן.

השורה התחתונה דרמת הספורט הכי מוזרה שלא תוכלו לדמיין