בחירות גורליות: ארבעה סרטים מיוחדים על מערכות בחירות ומשאלי עם

הבחירות המוניציפליות בישראל הן חגיגה לדמוקרטיה מצד אחד, וחגיגה לשחיתות פוליטית מצד שני, על סמך כמה מהמועמדים בערים השונות. לכבוד המאורע, בחרתי ארבעה סרטים על מערכות בחירות, שקיים סיכוי שרבים מהקוראים לא מכירים או שהספיקו כבר לשכוח.

29 באוקטובר 2018
שון פן בדמותו של הארווי מילק בסרט "מילק"
שון פן בדמותו של הארווי מילק בסרט "מילק"

החשוב: מילק (Milk, 2008), גאס ואן-סנט

את הסרט מילק ביים אחד מיוצרי הקולנוע האמריקאים החשובים של זמננו, גאס ואן-סנט, שלאורך הקריירה שלו סרטיו נעים על הציר שבין הניסיוני למסחרי ועוסקים בתרבויות שוליים – לרוב קהילת הלהט״ב, שאליה הוא משתייך. הסרט הזה הוא מהסגנון המסחרי-יותר של הבמאי, אך גם בו ניתן לראות בבירור את הכישרון והייחוד של ואן-סנט כיוצר קולנוע איכותי ולא מתפשר. הסרט מתאר את הביוגרפיה של ההומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר לכהונה ציבורית בכירה בארה״ב, הארווי מילק, ואת מאבקו למען זכויות הלהט״ב במדינות ארצות הברית השונות בשנות השבעים. מילק הוא אחד מהתפקידים המוצלחים ביותר בקריירה של שון פן (ויש רבים כאלה), ועליו הוא גם זכה בפרס האוסקר באותה השנה.

הסרט מבוסס על מקרים ואירועים אמיתיים בחייו של מילק, שמפתח בהדרגה מודעות פוליטית-חברתית, נבחר למועצת העיר סן-פרנסיסקו, ולבסוף נרצח בשנת 1978, כשנה אחרי שנבחר. אולם, הסרט לא מתיימר להסתיר את האירוע הידוע-מראש, ומזכיר את הרצח כבר בתחילתו, כשהמבנה הנרטיבי הייחודי שלו מאפשר לו להתעמק בפסיכולוגיה ובתהליכים הרגשיים שעוברות הדמויות שבמרכזו, מבלי להתיימר לבנות מתח או הפתעה לקראת אותו רגע גורלי. בחירה אמנותית בולטת נוספת היא השימוש של הסרט בקטעי ארכיון דוקומנטריים מתוך מחאות הקהילה הגאה בשנות ה-70, מה שמקנה לסרט תחושת מציאות כמו-תיעודית אפקטיבית. גם מבחינת הרקע התרבותי וההיכרות עם דמות היסטורית משמעותית ומשפיעה, וגם כיצירה קולנועית מעניינת ובעלת שפה אסתטית ייחודית, מילק הוא סרט חשוב במלוא מובן המילה.

גאל גרסיה ברנאל בדמותו של רנה בכרזה ל״לא״
גאל גרסיה ברנאל בדמותו של רנה בכרזה ל״לא״

האמנותי: לא (No, 2012), פבלו לארין

הסרט הלא-אמריקאי היחיד ברשימה מגיע מצ׳ילה, ובוים על ידי יוצר הקולנוע המרתק פבלו לארין. הסרט מבוסס על מחזה בשם ״משאל העם״, ועוסק במשאל עם אמיתי שנערך בצ׳ילה בשנת 1988, בו נשאלו האזרחים האם הם תומכים בהמשך כהונתו של הגנרל-דיקטטור אוגוסטו פינושה ל-8 שנים נוספות. גיבור הסרט רנה, בגילומו של גאל גארסיה ברנאל, הוא פרסומאי צעיר שנשכר כדי לייעץ לקמפיין המתנגדים לשלטונו של פינושה – קמפיין ה״לא״ שעל שמו קרוי הסרט.

אפילו יותר מאשר מילק, הסרט מנסה להעביר תחושה של קולנוע דוקומנטרי, ומצליח לשלב את העשייה הבדיונית בתיעודית. הוא עושה זאת באמצעות שימוש ביחס מסך צר, ובסגנון צילום כמו-חדשותי, המדמה מצלמת וידאו ביתית וישנה המוחזקת ביד. בנוסף, קטעי הארכיון המוצגים בו, ובעיקר סרטוני התעמולה, הם הקטעים ההיסטוריים האמיתיים ששודרו בטלוויזיה הצ׳ילאנית ושבהם חזה הבמאי בילדותו. הערבוב המופגן הזה בין התיעודי לבדיוני מתווסף לבחירה הרפלקסיבית שעושה לארין כשהוא מתמקד דווקא בדמותו של מנהל קמפיין תקשורתי, שתפקידו לייצר דימויים ולמכור תמונת עולם שהקשר בינה ובין האמת מוטל בספק. לכן, ניתן בקלות להשוות את גיבור הסרט לבמאי הקולנוע, ובכך לייחס ליצירה דיון לא רק על עולם הפוליטיקה והתקשורת, אלא גם על המדיום הקולנועי עצמו ועל כוח ההשפעה המיוחד שלו. כל אלה הופכים את הסרט למתוחכם ומרתק בעיניי ולחוויה קולנועית מיוחדת במינה, שיש בה דרמה גדולה לצד אירוניה והומור.

ג׳ון פ. קנדי בפריים מתוך הסרט התיעודי ״פריימרי״
ג׳ון פ. קנדי בפריים מתוך הסרט התיעודי ״פריימרי״

התיעודי: פריימרי (Primary, 1960), רוברט דרו

סרטו של רוברט דרו אודות הבחירות המקדימות לראשות המפלגה הדמוקרטית בשנת 1960 הוא אבן דרך בתולדות הקולנוע התיעודי, וככזה הוא נידון רבות במסגרת הלימודים האקדמיים בתחומי הקולנוע והתקשורת. הסרט עוקב אחר מסעו של ג׳ון פ. קנדי לגיוס קולות ותמיכה בפריימריז לראשות המפלגה, והתמודדותו מול המועמד המנוסה יוברט האמפרי, שאותו הוא מביס בסופו של דבר. החשיבות של הסרט טמונה קודם כל בעובדה שהוא חושף בפני הצופים את השפעתה וכוחה של התקשורת בקביעת סדר היום הציבורי, ואת המקום המכריע שתופסת הכריזמה של קנדי אל מול הניסיון הרב של האמפרי. מעבר לכך, חשיבותו נעוצה גם בכך שזהו סרט-מפתח בזרם הקולנועי שנקרא ״קולנוע ישיר״ (Direct Cinema), אשר התפתח בארה״ב בשנות השישים בעקבות זרמים אירופאיים קודמים. לפי הגישה של הקולנוע הישיר, יוצר הסרט הדוקומנטרי צריך לביים כ״זבוב על הקיר״, כלומר לא להתערב במצולם ולא לעשות שימוש בכלים מסוימים כמו קריינות פרשנית. כיום זה אולי נראה כסגנון תיעודי מוכר ומובן מאליו, אולם באותן שנים, בזכות חידושים טכנולוגיים (ביניהם מצלמת ה-16 מ״מ הקלילה והניידת) וכמה יוצרים נועזים (אשר אחד מהם הוא במאי הסרט דרו), הייתה זו פריצת דרך גדולה במחשבה על קולנוע דוקומנטרי.

ריס ווית׳רספון בדמותה של טרייסי בפריים מתוך ״בחירות או לא להיות״
ריס ווית׳רספון בדמותה של טרייסי בפריים מתוך ״בחירות או לא להיות״

הקליל: בחירות או לא להיות (Election, 1999), אלכסנדר פיין

אלכסנדר פיין הוא אחד הבמאים המעניינים בקולנוע האמריקאי העכשווי, ובמאי שאני מחבב בעיקר בזכות סרטי המסע שלו – ז׳אנר אהוב עליי במיוחד. דווקא ״בחירות או לא להיות״, ששמו הלועזי הוא פשוט ״בחירות״, אינו סרט מסע וגם אינו דוגמה מובהקת לסגנון וליכולות של הבמאי. אולם, הסרט העצמאי הזה מראה במדויק עד כמה מערכת בחירות, גם כשהיא שולית כמו בחירות למועצת תלמידים בתיכון נידח, יכולה לצאת מפרופורציות ולהפוך לעניין של חיים ומוות עבור המתמודדים עצמם, לא פחות מעבור המצביעים. זוהי סאטירה חברתית-פוליטית אשר מבקרת בחריפות את הקפיטליזם האמריקאי ולוקחת חומרים והשראות מז׳אנרים וזרמים קולנועיים פופולריים רבים, ביניהם סרטי ספורט וסרטי קומדיה מטורפת (Screwball Comedy).

גם אם איכויותיו האמנותיות מוטלות בספק, כשמדברים על סרטי בחירות, קשה להתעלם מהקומדיה השחורה והקיצונית הזאת. ריס וית׳רספון מגלמת בסרט את טרייסי, תלמידה שאפתנית המתמודדת לנשיאות מועצת התלמידים של בית הספר התיכון בו היא לומדת. כבר מהפתיחה מתברר לצופה כי טרייסי היא אחת הדמויות הראשיות המעצבנות ביותר שניתן להעלות על הדעת, וכך חושב גם ג׳ים, המורה שלה, שמחליט למנוע ממנה להיבחר לנשיאות המועצה בכל מחיר. בהמשך, ככל שמתקדם הסרט, התחרות בין הצדדים מאבדת פרופורציות לחלוטין – כמו בכל מערכת בחירות בריאה – ומוציאה לאור את הלכלוך של מערכת החינוך והקפיטליזם האמריקאים.

לסיום, ובעקבות הלך הרוח של מערכות בחירות קודמות בישראל, נותר לנו רק לקוות שהבחירות הקרובות לרשויות המקומיות לא יתנהלו כפי שמתנהלות הבחירות בסרטו של פיין, ושהמאבק בין מחנות המועמדים לא ייצא מפרופורציה ולא יחצה את גבולות הטעם הטוב.