סרט מאפיה עם בריונים חרדים במקום גנגסטרים? תמיד רלוונטי

בשנים האחרונות נעשים בישראל יותר ויותר סרטים על הקהילה החרדית, שבמשך שנים רבות היתה חתומה בפני צופי הקולנוע. חלקם נוצרים על ידי חוזרים בתשובה או חרדים לשעבר, שמביאים ליצירותיהם אותנטיות של שפה והתנהגות.

>> בקיץ הוא הוכתר כסרט הישראלי הטוב של השנה. הפרס הזה מוצדק מאוד
>> לבד שבתות וחגים: "הפילגש" מוצאת הומור בין הדמעות והאבל

לצד סרטים אומנותיים כמו "תיקון" של אבישי סיון, "ההר" של יעל קיים ו"חופשת קיץ" של דוד וולך, שצוללים אל תוך שאלות של אמונה בשפה קולנועית מאתגרת, לא מעט סרטים יוצקים את התכנים (הביקורתיים) לתוך תבניות ז'אנריות של קולנוע מיינסטרים: "בחורים טובים" של ארז תדמור עסק בגזענות בעולם השידוכים באמצעות קומדיית בורקס (וזכה להצלחה כה גדולה שעכשיו תדמור מצלם סרט המשך), ו"המשגיחים" של מני יעיש בחן את פעולתם האלימה של משגיחי צניעות (בעיני עצמם) בסרט אקשן סטייל ז'אן-קלוד ואן דאם.

אפשר לומר ש"בית" של בני פרדמן הוא סוג של סרט מאפיה, אף שאינו מספר על עלייתו ונפילתו של גנגסטר, אלא על עלייתו ונפילתו של בעל חנות מחשבים שהוא הקורבן של ארגון פשע. תחת השם הזך "ועד גאולה", אותו ארגון פועל בשיטות המוכרות מסרטי גנגסטרים אמריקאים – גביית דמי פרוטקשן מעסקים וריסוק חייו של האזרח הישר, שבסך הכל מנסה להתפרנס בכבוד. המשטרה, כמובן, לא מתפקדת. משום שהסרט מתרחש בשכונה חרדית בירושלים, הבריונים אינם נראים כטוני סופרנו אלא כרבנים ארוכי זקנים – הם גם מספרים לעצמם שהם עושים מה שהם עושים בשם אלוהים. אבל רפרנסים ויזואליים לסרטי פשע אמריקאים רומזים למקור ההשראה הקולנועי, שהולבש על סיפורו האישי של הבמאי, המוגש לצופים כסרט מיינסטרים.

גם בשכונת גאולה יש גנגסטרים. "בית" (צילום: יחסי ציבור)

לפני כעשרים שנה פרדמן היה תלמיד ישיבה שהתחתן בשידוך עם בת של ראש כולל מכובד. הציפיה ממנו היתה שימשיך ללמוד וייתן לאשתו ולהוריה לפרנס אותו, אבל הוא רצה דברים אחרים. היום פרדמן הוא במאי חילוני, שמאחוריו המיני-סדרה "חשודה" (עם מלי לוי ודרור קרן) שאותה הוא כתב וביים. רעייתו, כמו שסיפר בפרמיירה של הסרט, היא עדיין חרדית ואיכשהו זה עובד. אך "בית" אינו מספר את סיפור יציאתו מהדת והפיכתו לקולנוען, אלא מתמקד באירועים שהובילו לכך.

בן דמותו של פרדמן בסרט הוא יאיר קפלן (רועי ניק מהסדרה "נורמלי") תלמיד ישיבה שדעתו מוסחת, והוא מחליט לעזוב את הלימודים ולהקים חנות מחשבים בלב שכונת גאולה. אלא שאז הוא מגלה שלא רק את אשתו נאווה (ירדן תוסיה-כהן) הוא צריך לשכנע (הוא מבטיח שיקדיש להקמת החנות חודשים ספורים ואז יחזור לישיבה), אלא הוא זקוק גם לאישור של ועד גאולה. בראש הוועד עומד איש רב כוח בשם אברום דוידוביץ' (דרור קרן, שגם היה שותף לכתיבת התסריט) שמבהיר לו שעליו לשלם שכר חודשי גבוה ל"משגיח" שיקפיד שהוא ימכור רק מחשבים וכלי אלקטרוניקה "כשרים" – כלומר בלי חיבור לאינטרנט שעלול לפתוח את עיני החרדים לעולם הגדול שסביבם.

גם כותב וגם מפחיד. דרור קרן, "בית" (צילום: יחסי ציבור)

יאיר מרכין ראש ומשלם את דמי החסות, והביזנס עולה כפורח. הבעיות מתחילות כשיאיר מחליט להעביר את החנות מחור בקיר למרחב מרווח בכיכר השבת, ולמכור שם גם נגני מוזיקה (MP3). אלה זוכים לפופולאריות אך אינם נושאים חן בעיניהם של דוידוביץ' והמשגיח האגרסיבי (ניב מג'ר) – מעין גרסה מזוקנת של ויטו וסוני קורלאונה. כשהאלימות מתחילה, יאיר פונה לשוטר (נבו קמחי), אך הוא מנפנף אותו. "כל השכונה הזאת חומר נפץ. אל תדליק לי אותה בגלל החנות שלך", אומר השוטר במה שנשמע כהדהוד למשפט המפורסם שמסיים את הפילם נואר של רומן פולנסקי – "תשכח מזה ג'ייק, זאת צ'יינטאון". 

"בית" הוא השם של חנות המחשבים, וגם התמה הדרמטית המרכזית. גיבור הסרט אמנם נשאר חרדי (אף שהוא מחליף חולצה וקונה לאשתו שמלה אדומה צמודה) אך שאיפותיו אינן תואמות את הציפיות של רעייתו ושל בני משפחתה. הסרט נע בין הסיפור של החנות לבין הסיפור של המשפחה, ומראה כיצד יאיר הולך עם הראש בקיר וכמעט מאבד את שתיהן באותו ערב (תבנית מלודרמטית קצת משומשת מדי). בשלב מסוים ההתמקדות בחנות נראית כבעיה לא רק של יאיר אלא גם של הסרט, כי סיפור האהבה הלא פשוט בינו ובין אשתו מעניין ונוגע יותר. יש גם נקודות שבהן החיבור בין שני הסיפורים רעוע, בעיקר בסצנה שבה נאווה מגיעה לבקר בחנות החדשה, ויאיר אומר לה "בלעדייך לא היינו מגיעים לזה". עד אותו רגע היא נשארה מנוכרת לעסקי המחשבים ולכן החיווי הזה נשמע מנותק ומלאכותי.

ירדן תוסיה כהן ורועי ניק, "בית" (צילום: יחסי ציבור)

ב-2023 "בית" היה מועמד לתשע פרסי אופיר, בהם לסרט, לתסריט ולבימוי הטובים ביותר. שתיים מהמועמדויות תורגמו לפרסים לשחקנים רועי ניק ודרור קרן. שניהם מצוינים, וכמותם גם כל שאר השחקנים (אסתי קוסוביצקי מצחיקה בתפקיד אמה של נאווה). גם עופר אלדובי שצילם במסך רחב ובתאורה סוגסטיבית עשה עבודה מרשימה, ותרם רבות לאווירה וליופי החזותי של הסרט. על הרלוונטיות של "בית" בימים אלה ממש (יש גם סצנה של הפגנה המונית של חרדים נגד כל שינוי בדרכי חייהם) אין צורך להרחיב – הוא תמיד רלוונטי.
3.5 כוכבים
בימוי: בני פרדמן. עם רועי ניק, דרור קרן, ירדן תוסיה-כהן. ישראל 2023, 111 דק'