פסיפיק רים: התנגשות הטיטאנים

"פסיפיק רים" מתגלה כסרט מהנה במיוחד שמצליח לשלב בין קרבות של מפלצות ורובוטים להבלחות הומור כמעט מעודנות

פסיפיק רים
פסיפיק רים
1 באוגוסט 2013

רובוטים ענקיים ("ייגרים") הולכים מכות עם מפלצות שמגיחות מהים. הקונספט, כמו גם הטריילר ("היום אנחנו מבטלים את האפוקליפסה!"), לא נשמע כמו כוסית הסאקי שלי, ולכן הופתעתי מכמה שנהניתי מ"פסיפיק רים". בהתחלה התרשמתי שזה 100 אחוז עיצוב (מרשים ביותר) ושום דבר מעבר, וגם שזה כנראה הסרט הכי גדול מעולם – גדול במובן של big לא במובן של great. אבל ככל שהוא התקדם נסחפתי לתוכו כמו ילדה בקרקס. יש משהו מרנין ברובוט בגובה של גורד שחקים הונג קונגי שסוחב מאחוריו על הכביש אוניית נוסעים (ריקה כמובן) כאילו הייתה תיק בית ספר, ומניף אותה באוויר להלום במפלצת גדולה ממנו. הפנצ'ליין של אותו קרב אדירים – זרועו של הרובוט חובטת בבניין משרדים וחולפת דרך קומה שלמה עד שהיא עוצרת מילימטר משולחן עבודה ומניעה את הכדור הראשון בעריסת ניוטון המונח עליה (אותו צעצוע המורכב מחמש מטוטלות כדוריות שמדגים שימור תנע ואנרגיה). נקודת ההשקה בין הכי גדול והרסני להכי קטן ומדויק היא אחד הדברים שהופכים את "פסיפיק רים" לבלוקבסטר אנושי שניחן בהבלחות של הומור כמעט מעודן.

נקודת המוצא היא הברקה תסריטאית. הסיפור בעצם מתחיל לקראת הסוף, אחרי תקופה ארוכה שבה מפלצות מממד אחר פולשות לעולמנו דרך סדק ביקום שנמצא עמוק באוקיינוס השקט (כן, זה מזכיר את "ד"ר הו", וחיפוש זריז בגוגל גילה שהתסריטאי טראביס ביצ'ם הזדהה בטוויטר כחובב של סדרת הקאלט הבריטית). המפלצות (המכונות קייג'ו, במסורת סרטי המפלצות היפניים) שונות זו מזו, ומגיחה לגיחה הן נעשות מתוחכמות יותר. עוד אנחנו מגלים שהייגרים שנוצרו כדי להילחם בהן מחוברים ישירות למוחותיהם של מפעיליהם, ומשום שהם כה גדולים, הם נזקקים לשני מפעילים שיש ביניהם כימיה מוחית מיוחדת. לכן הטייסים הם לרוב אחים, או אב ובן, ובמקרה של הזוג שבמרכז הדרמה – טייס ותיק שאיבד את אחיו בקרב (צ'רלי האנם מ"ילדי האנרכיה") ומתלמדת יתומה (רינקו קיקוצ'י מ"בבל"). בין השניים נוצר חיבור רומנטי לא ממומש במובן הפיזי המקובל (אף שהיא מציצה בתשוקה על גופו המפוסל), ולכן הוא רומנטי עוד יותר.

לצד הזוגות ההרואיים יש גם זוג קומי נהדר – צמד המדענים הניצים גייזלר וגוטליב. אף שהם מגוחכים הם תורמים תרומה מהותית למאבק. הייגרים הוצאו לגמלאות כשהמפלצות למדו להתמודד איתם, והפוליטיקאים הגו קו הגנה חדש – הקמת חומות אדירות סביב חופי האוקיינוס השקט. אבל כשהחומה מתגלה כלא יעילה (כמו ב"מלחמת העולם Z" ובכלל), הייגרים, שהפכו לאנדרדוגס, מקבלים הזדמנות אחרונה לשנס את מותניהם החלודות ולבטל את האפוקליפסה.

"פסיפיק רים" עובד כה יפה בשל הבימוי של גיירמו דל טורו, שכדבריו נמנע מ"אסתטיקה של פרסומות למכוניות". אין כאן עריכת יתר וגם לא תנועת מצלמה מסחררות. דל טורו מעצים את הרובוטים על ידי צילום מזוויות נמוכות ונותן להם להתנהל בקצב אנושי. הגישה הזאת תומכת גם ברעיון הדרמתי הפורה של תקשורת טלפתית בין טייסי הייגרים, שמעניקה לסרט המפלצתי הזה לב פועם.

כאמור, "פסיפיק רים" נוצר בהשראת סרטי מפלצות יפניים כ"גודזילה" ו"מות'רה", והוא מתרחש לא רחוק מהמולדת, בהונג קונג. מבחינת דל טורו מדובר בחיבור טבעי – המקסיקני הזה אוהב מפלצות מכל הסוגים (שבהן כוכבו הקבוע רון פרלמן שנותן כאן הופעת אורח מבדרת), אבל יש להניח שאולפני וורנר העזו להשקיע 190 מיליון דולר בסרט שעדיין לא הפך למותג, משום שהקטע האסייתי באופנה כרגע. זה לא חדש שהוליווד קורצת לשוקי אסיה כדי לפצות על הרווחים המתמעטים מבית ("וולברין" מתרחש כמעט כולו ביפן), אבל המשיכה למזרח הרחוק ניכרת גם בסרטים בעלי יומרות אמנותיות: "רק אלוהים סולח" ממקם את העלילה בבנגקוק, ואפילו כתוביות הפתיחה וכתוביות הסיום הן בתאילנדית. העתיד יגלה אם המגמה תימשך או תחלוף כמו אופנות אחרות, ואם ימשיכו לעשות סרטים בתקציבים מפלצתיים כאלה אף שרובם, כמו "פסיפיק רים", מתקשים להחזיר את ההשקעה.