מעל לכל ביקורת: 13 הסרטים הכי טובים של 2021

1. ארץ נוודים

"ארץ נוודים" של קלואי ז'או הגיע למסכים בישראל כחודש אחרי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר של 2020, והתגלה כסרט המושלם לחזור איתו לבתי הקולנוע שזה עתה נפתחו. פרנסס מקדורמנד יוצאת לדרכים ופוגשת אנשים כמותה שנרמסו על ידי אמריקה התאגידית, ובמקום להיכנע הם בחרו להוציא את עצמם מהמטריקס. וכך, עם זאת שהסרט מציג דיוקן אלגורי של אמריקה האבודה, הוא מרחיב לב וריאות.

2. ליקריץ פיצה

רגע לפני סוף השנה מגיע אלינו סרטו התשיעי של פול תומאס אנדרסון,שמאז "לילות בוגי" ב-1997 ביסס את עצמו כגדול אמני הקולנוע של אמריקה, וכל סרט שלו קולע בול. אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות על דמויות גדולות מהחיים, אנדרסון יוצר סרט על אהבת נעורים בקליפורניה של שנות השבעים כמו שרק הוא יכול. זה הסרט הכי ארצי וקומוניקטיבי שלו מאז "מוכה אהבה" השמיימי, והתאהבתי בו ממבט ראשון.

3. כוחו של הכלב

זה לא הסרט הראשון שעוסק באלימות ובטרגדיה שמניבה הדחקה מינית, אבל התסריט המדוקדק והמרובד של ג'יין קמפיון מתעתע בנו לכל אורך הדרך, גם באופן שהוא מזיז דמויות משולי הדרמה למרכזה, ואינו מקל עלינו לבחור עם מי להזדהות. הוא דורש אורך רוח, ובשל המרחבים הגדולים והסגנון הנזירי, ועם זאת עשיר ברבדים סמליים, מוטב לראותו על המסך הגדול (ולא בנטפליקס). איך שהסתיים רציתי לראותו שוב, ומשעשיתי זאת אני מוכנה לצפייה השלישית.

4. הבת האפלה

מה שמתחיל כמו דרמה על אישה בודדה בגיל העמידה שיוצאת לנופש (אוליביה קולמן בעוד הופעה נפלאה) נחשף בהדרגה כדרמה פסיכולוגית על אישה שמתמודדת עם תחושות בושה ואשמה על כך ששנים לפני כן התקשתה לתפקד כאם צעירה לשתי בנותיה הקטנות שדרשו את מלוא תשומת לבה. ספרה של אלנה פרנטה לא נראה כמו חומר מתאים לעיבוד קולנועי, אבל מגי ג'ילנהול מתרגמת אותו לשפה קולנועית סוגסטיבית וחושנית מאוד, שמלפפת את הצופים בחוויה התודעתית של הגיבורהוטוענת את הסצנות במתח רגשי אדיר.

5. רוכבי הצדק

מכירים את זה שאתם עייפים ורוצים לראות משהו בטלוויזיה ויש שם סרט דני ששמעתם עליו טובות אבל במקומו אתם בוחרים לצפות במשהו אמריקאי שנראה לכם קליל יותר כי הוא אמריקאי? אז בפעם הבאה שזה קורה לכם, תתגברו על עצמכם ותלכו ישר ל"רוכבי הצדק" של אדרס תומאס ינסן. הסרט, על איש צבא (מאדס מיקלסן) שכורת ברית מוזרה עם שלושה טיפוסים מוזרים במטרה לנקום במי שהוא חושב שאחראי למות אשתו, תפס אותי תוך חמש דקות, והשאיר אותי מרותקת ומסופקת מכל בחינה בידורית, רגשית ואינטלקטואלית עד סצנת חג המולד שבסיום.

6. סיפור הפרברים

אחרי שביים חייזרים, דינוזאורים, סרטי מלחמה ודרמות פוליטיות, סטיבן ספילברג מציע גרסה חדשה של אחד משיאי ז'אנר המיוזיקל, ומביים אותו בעוצמה של כריש טורף ובהתרגשות של נער מאוהב. כרגע קשה לדעת אם הסרט שהתרסק בקופות יתפוס את מקומו לצד העיבוד הקודם (הנהדר והלא מושלם) למחזמר הבימתי מאת לאונרד ברנשטיין, או שיירשם כאחד השיקולים השגויים הגדולים בתולדות הוליווד. יש בו כל כך הרבה דברים טובים שאני מאמינה שהוא לא יישכח.

7. שכונה על הגובה

מיוזיקל הראפ והסלסה של לין מנואל מירנדה זכה לטיפול קולנועי מלא השראה. הסיפור הצנוע על בני מהגרים מקובה ומהרפובליקה הדומיניקנית שגילו שהחלום האמריקאי עדיין מחוץ להישג ידם, מוצף בשירים וריקודים נפלאים, שצולמו ונערכו ביד אמן בוטחת. ג'ון מ. צ'ו ביים מחזמר הוליוודי קלאסי במובן הנוסטלגי של המלה וגם טקסט תרבותי עדכני לחלוטין. התמוגגתי.

8. בשם האח

סרטה של סופי דראספ מ-2019 הגיע אלינו רק לאחרונה, וכך נכנס לרשימת סרטי השנה שלי. העיבוד העכשווי ל"אנטיגונה" מעביר את הטרגדיה של סופוקלס לקוויבק של היום וטוען אותה במשמעויות פוליטיות וחברתיות חדשות, בלי לאבד את העוצמה המזוקקת של המקור. הוא מובל על ידי גיבורה קטנת קומה ונחושה, שסוחפת אותנו למאבקה העיקש ברשויות בניסיונה להציל את אחיה. זה סרט קצבי ומסעיר, שיש בו גם רגעים מרגשים של מחוות אהבה שקטות.

9. האביר הירוק

אגדות אבירי השולחן העגול כבר זכו לשלל עיבודים בסגנונות קולנועיים שונים. זו הפעם הראשונה שסרט עורר בי את התחושה שכך היה נראה אילו צולם במאה ה-14, באמצעים שהיו קיימים אז. דיוויד לאורי טווה הזיה מכושפת וסהרורית, שצריך לצלול לתוכה ולהסתנכרן עם הקצב הייחודי שלה כדי לחוות אותה במלואה.

10. יחידת המתאבדים

סרט גיבורי העל הזה הוא ההיפוך הגמור מ"האביר הירוק". ג'יימס גאן רקח קומדיה פרועה, המשלבת אבסורד, פסיכדליה, רצף מסחרר של הפתעות, ואפילו רגעים של רגש, בינות לאיברים הקרועים. נראה שהוא קיבל יד חופשית לעשות מה שבא לו, וזה די מדהים בהתחשב בתקציב הענק שניבט מהמסך. היהלום השחור בחגיגה היא האקרובטית הפסיכופתית הרלי קווין (מרגו רובי), שגאן מנצל את דמותה גם כדי לקרוץ ל-#MeToo במונולוג אדיר שאפילו גדולי המתנגדים יתקשו לעמוד בפניו.

11. מינארי

דרמת הגירה קשה ועדינה, שמזכירה בטעמה המיוחד את סרטי המשפחות והאכזבות של הבמאי היפני הגדול יסוז'ירו אוזו – ואין מחמאה גדולה מזו. לי אייזק צ'אנג מספר את סיפורם של הוריו שניסו לגדל ירקות קוריאניים באדמת ארה"ב. אף שהוא מתבונן בעולם מנקודת מבטו של ילד, הסרט נמנע מסנטימנטליות ומפתרונות קלים, אלא מצייר דיוקן משפחתי אינטימי, מלא אור ועתיר ניואנסים.

12. התקופה היפה בחיי

במאה הנוכחית, קומדיות רומנטיות טובות זה דבר נדיר, וקומדיות רומנטיות צרפתיות טובות זה ממש זן נכחד. לכן הופתעתי מכמה שנהניתי מהקומדיה הרומנטית של ניקולא בדוס, בכיכובם של דניאל אוטיי ופאני ארדן, שנשענת על קונספט מופרך למדי אך מפתחת אותו בתבונה, בוחנת לעומק את כל ההשתמעויות שלו, ומצליחה גם להציף את הלב.

13. האב

המחזאי פלוריאן זלר פיתח טכניקה פשוטה להפליא מבחינה קולנועית, אך מורכבת ומתעתעת מבחינה אנושית, לייצג על המסך את נפתולי התודעה האנושית. זה סרט ערמומי ומרגש מאוד על איש זקן שתפיסת העולם שלו מעורערת, והוא חושד שבתו המסורה (אוליביה קולמן, שזו הופעתה השנייה ברשימה) משחקת בו משחק אכזרי. הופעתו המזהירה (וזוכת האוסקר) של אנטוני הופקינס מהותית לחוויה של הסרט, ובסופו של דבר, למרות אימת הדמנציה, היא משאירה אותנו גם עם התחושה ההפוכה שזה שיר הלל לשחקן בן 82 הנמצא בשיא כוחו.