"ליקריץ פיצה": אתם לא תרצו שהסרט הזה יסתיים לעולם

מרגע שגרי רואה את אלנה המבוגרת ממנו בעשר שנים הוא מוצף רצון עז להיות איתה, ואנחנו נגרפים איתו לעולם של דימויים משכרים. זה סיפור התבגרות אישי ואותנטי מאוד בקליפורניה של שנות השבעים המוקדמות, אף שאינו סיפורו של הבמאי פול תומאס אנדרסון אלא של ידידו גרי גוצמן, שהיה שחקן ילד ובנעוריו שלח ידו במיני יוזמות – מיטות מים, מועדון פינבול – לפני שגדל להיות מפיק סרטים. אנדרסון שילב את זיכרונותיו של גוצמן בתסריט משוחרר, שזורם בטבעיות גמורה בין רגעים של גמלוניות נעורים מכמירת לב לבין שיאים ביזאריים. בידיו של הקולנוען המחונן הכל מתגבש לסרט מלבב ושופע חיים. "ליקריץ פיצה" הוא מהסרטים הבודדים שאנחנו מצטערים כשהם מסתיימים אחרי יותר משעתיים, כי היינו רוצים להמשיך לבלות עם הדמויות הרעננות והמבולבלות האלה.

מבחינות רבות זהו סרט משלים ל"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו, שמתרחש באותה סביבה ובאותה תקופה, רק שהוא טבעי יותר ממנו. זה נובע גם מכך שהגיבורים מגולמים על ידי שחקנים חסרי ניסיון, שאינם נראים כמו כוכבי קולנוע. אנדרסון כתב את תפקיד אלנה, הדיווה היהודייה שמחפשת את עצמה, במיוחד עבור המוזיקאית אלנה חיים, אחרי שביים כמה קליפים של  הלהקה שלה ושל אחיותיה. לצידה בסרט הוא ליהק את כל משפחתה. אנייס ורדה עשתה את זה ב-1965 בסרטה "האושר", שבו לצד השחקן ז'אן קלוד דרואו הופיעו אשתו ושני ילדיו בתפקידי אשתו וילדיו. כאן כמו שם הושגה תחושת אמת נינוחה וכובשת. את גרי בן ה-15 מגלם קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח, שהופיע בחמשת סרטיו הראשונים של אנדרסון. אני לא יודעת אם הופמן הצעיר רוצה להפוך את המשחק לקריירה, אבל כאן הוא פשוט מושלם (חיים והופמן זכו במועמדויות ראויות ביותר לגלובוס הזהב, וצופים להם ולסרט מועמדויות גם לאוסקר).

בראדלי קופר ב"ליקריץ פיצה" (צילום: יחסי ציבור)

בשל הקרבה של עמק סן פרננדו ללוס אנג'לס, הוונאבי דיווה והנער היזם שמתרוצץ סביבה נתקלים מדי פעם באנשים מתעשיית הקולנוע, המגולמים בהקצנה פארודית על ידי כוכבים גדולים. שון פן מגלם כוכב קולנוע מזדקן (בן דמותו של וויליאם הולדן) שחושב שהוא חי בתוך סרט. ואילו בראדלי קופר נהנה לגלם גרסה מוטרפת של ג'ון פיטרס, הספר שהיה לבן זוגה של ברברה סטרייסנד ולמפיק קולנוע ("כוכב נולד"). שני האגו מניאקים עושים קצת בלגן בחייהם של הגיבורים, ומתייחסים אליהם כמו היו קיפודים בשולי הכביש.

שון פן ואלנה חיים ב"ליקריץ פיצה" (צילום: יחסי ציבור)

דמות הגיונית עוד פחות (אם כי מבוססת על אישיות היסטורית) היא איש העסקים ג'רי פריק שפתח את המסעדה היפנית הראשונה בעמק. בגילומו של הקומיקאי ג'ון מייקל היגינס, פריק כמו הגיח מתוך מערכון של "מוצ"ש בשידור חי" – במקום יפנית הוא מדבר אנגלית במבטא יפני מוגזם. זה נונסנסי, זה מגלגל מצחוק, ואיכשהו זה משתלב היטב במארג הסהרורי של הסרט. מנגד, בני ספדי, שנודע יותר כאחד האחים ספדי (במאי "יהלום לא מלוטש"), מגלם את דמותו האמיתית של הפוליטיקאי ג'ואל ווקס, בחוט עלילתי שמניב סצנה עצובה מאוד.  

סוחפת ומענגת. "ליקריץ פיצה" (צילום: יחסי ציבור)

אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות כמו אבן על דמויות גדולות מהחיים – "זה ייגמר בדם", "המאסטר", "חוטים נסתרים" – אנדרסון חוזר לסביבות לוס אנג'לס של שנות השבעים, שם ביקר ב"לילות בוגי" וב"מידות רעות", ומרים הפקה משפחתית סוחפת ומענגת (גם זוגתו מאיה רודולף מציצה באחת הסצנות), שמאיירת דמויות אנושיות ואינה משאירה אותנו עם חור בלב. שוב ושוב אנחנו רואים את שני הגיבורים רצים אל משהו, והדימוי הזה ממלא את הסרט באנרגיה ובתשוקות נעורים לא ממומשות. הם נתמכים בתנועות מצלמה זורמות, ובפסקול מוצף בשירים נהדרים, שרובם הגדול אינם מצד ה-A של התקליטים. "ליקריץ פיצה" הוא הסרט הכי ארצי וקומוניקטיבי של אנדרסון מאז "מוכה אהבה" השמיימי, וקשה מאוד לא להתאהב בו.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
Licorice Pizza בימוי: פול תומאס אנדרסון. עם אלנה חיים, קופר הופמן, שון פן, בראדלי קופר. ארה"ב 2021, 133 דק'