אבא'לה: אל תחמיצו את אנתוני הופקינס בהופעה של פעם בחיים

"האב" הוא כמו שחקן פוקר מיומן. הוא חושף בפנינו חלק מהקלפים שבידיו כדי לבלבל אותנו לחשוב שעלינו עליו, ואז הוא מראה לנו שעבד עלינו כל הזמן. אסטרטגיות נרטיביות כאלה מקובלות בסרטי שוד למיניהם, כמו "אושן 11", אלא שכאן מדובר בדרמה אינטימית על עולמו של איש זקן שתפיסת העולם שלו מעורערת. וכקלפן, הטריק הכי מחוכם ששלף פלוריאן זלר (שעיבד למסך את המחזה פרי עטו) הוא שהסרט שלו מצליח להיות גם ערמומי, וגם מרגש עד דמעות.

זה עשרות שנים שהקולנוע מחפש אמצעים לייצג על המסך את נפתולי התודעה האנושית. ברגמן, פליני ואלן רנה יצרו סרטים שקובצו תחת המטריה של "זרם התודעה" והטכניקות הקולנועיות שהם פיתחו השתלבו במיינסטרים. זלר הצרפתי מגיע מהספרות ומהתאטרון, והטכניקה שבחר פשוטה להפליא מבחינה קולנועית, אך מורכבת ומתעתעת מבחינה אנושית.

מתעתע. אנתוני הופקינס, "האב" (צילום: יחסי ציבור)

בפתיחה אן (אוליביה קולמן) מגיעה לדירה רחבת ידיים ומוצאת את אביה אנתוני (אנתוני הופקינס) מכונס בתוך עצמו, מקשיב לאופרה "המלך ארתור" מאת הנרי פרסל. הוא מופתע לראותה. אן פותחת את הווילונות כדי להכניס אור סמלי לחדר החשוך ומספרת לו שהיא פגשה גבר ומתכננת לעבור לפריז, ולכן הוא חייב לקבל את המטפלת שהיא שכרה עבורו. אנתוני מתעצבן. הוא אינו זקוק לאף אחד, וחוץ מזה המטפלת גנבה את השעון שלו. כמה דקות אחרי כן הוא מוצא את השעון בדיוק במקום שבו הוא השאיר אותו ומציין בקנטרנות שהשעה חמש.

מי הבת? ומה קורה פה? אוליביה קולמן, "האב" (צילום: יחסי ציבור)

זמן מה אחרי שאן עוזבת, אנתוני מופתע לראות בדירתו גבר זר (מרק גאטיס) שטוען שהוא פול, בעלה של אן, ושהוא לא יודע על שום תכנית שלה לעבור לפריז. הגבר מוסיף וטוען שהמקום שבו הם נמצאים הוא הדירה של בתו אן ושאנתוני עבר לשם באופן זמני אחרי שרב עם המטפלת שלו. ואז אן חוזרת הביתה, ואנתוני מופתע לראות שהיא מגולמת על ידי אוליביה וויליאמס.

כמעט סרט אימה. אוליביה קולמן ואנתוני הופקינס, "האב" (צילום: יחסי ציבור)

אנתוני מרגיש שמשחקים בו משחק אכזרי, ולעתים "האב" נחווה כמו סרט אימה. עם זאת הצופים קולטים שתפיסת הזמן והמרחב שלו מעורערת. לכן הוא נאחז בשעון ומתעקש על הטריטוריה שלו. והדירה אכן נראית כמו אותה דירה, אך אם אנחנו מתבוננים בתשומת לב אנחנו יכולים להבחין בשינויים דקים בעיצוב. בהמשך יגיעו לדירה מטפלת חדשה בשם לורה (אימוג'ין פוטס), שאנתוני מוקסם ממנה משום שהיא מזכירה לו את בתו הצעירה והאהובה לוסי, והבעל פול (רופוס סיוול) שחושב שאן מקדישה יותר מדי מעצמה לטיפול באביה. אנתוני עצמו יוצא מהדירה רק פעם אחת, כשאן לוקחת אותו לביקור אצל רופא. וכך הדירה הופכת לתיבת התהודה של התודעה המסוכסכת של אנתוני.

דרמה פסיכולוגית על דמנציה – והרבה יותר מכך. אנתוני הופקינס, "האב" (צילום: יחסי ציבור)

זאת דרמה פסיכולוגית על דמנציה, אבל גם הרבה יותר מכך. אנתוני האגוצנטרי מחליף צבעים כמו זיקית. הוא שרמנטי בתכלית בנוכחות המטפלת הצעירה והחיננית, אך לבתו אן יש לו רק מילים קשות ועוקצניות. הוא משפיל אותה שוב ושוב, והיא מקבלת הכל בהכנעה של בת טובה. ברור לנו שחלק מהתנהגותו התוקפנית נובע מתחושתו שהוא מאבד שליטה על חייו, אבל ברור גם שהוא תמיד היה כזה. וכך הסרט מצטרף למסורת של טקסטים על היחסים בין אבות דורסניים לבנות שמנסות לרצות אותם, כמו "העלמה מכיכר וושינגטון" של הנרי ג'יימס.

אדם זקן, מה יש לו בחייו. אנתוני הופקינס, "האב" (צילום: יחסי ציבור)

כזכור, "האב" היה מועמד השנה לשישה פרסי אוסקר, בהם לסרט הטוב ביותר, וזכה בשניים – לתסריט ולשחקן הטוב ביותר. באתרי ההימורים נראה היה שצ'דוויק בוזמן המנוח מוביל בבטחה, אבל בקו הגמר הופעתו המזהירה של הופקינס הנחיתה את הפסלון בזרועותיו. וזו אכן הופעה של פעם בחיים. במחזה המקורי שמו של האב הוא אנדרה. בתסריט הוא שונה לאנתוני, כדי להתאימו להופקינס בן ה-82.

מתחת לפאסון מבצבצת נפש פגועה. אנתוני הופקינס, "האב" (צילום: יחסי ציבור)

בתקשורת המעורערת שלו עם סביבתו אנתוני מעמיד פנים שהכל בסדר, כך שהוא נמצא כל הזמן במוד של הופעה. המעברים החדים שהוא עושה, לפעמים באמצע המשפט, הם וירטואוזיים כשל פירואטים של אלוף החלקה על קרח. אבל מתחת לפאסון שהולך ונסדק מבצבצת הנפש הפגועה, ולכן הסרט מרגש כל כך. לצידו קולמן הנפלאה מעצבת הופעה מאופקת אך גם חשופה בתפקיד הבת שסופגת וסופגת ולא מרשה לעצמה להתפרק. השילוב בין שני השחקנים הכבירים האלה בשיא כוחם זה משהו שצריך לראות.

★★★★ 4 כוכבים
The Father בימוי: פלוריאן זלר. אנתוני הופקינס, אוליביה קולמן, רופוס סיוול, אימוג'ין פוטס. בריטניה 2020, 97 דק'