ספילברג ניגש אל הסרט הזה באהבה גדולה – והתעלה על המקור

"סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)
"סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)

הרימייק של סטיבן ספילברג ל"סיפור הפרברים" מתקן כמה מהפגמים שבסרט המקורי, נותן למיוזיקל הקולנועי הנהדר הזה את הכבוד שמגיע לו ואף משדרג אותו. רק המילים הפיוטיות, השנונות, הערמומיות של סטיבן סונדהיים נשארו אותו דבר

9 בדצמבר 2021

יש קלאסיקות שלא צריך לגעת בהן. האקסיומה הזאת נהגתה שוב ושוב מאז שנודע שסטיבן ספילברג מביים גרסה חדשה של "סיפור הפרברים", המחזמר שמועלה על הבמות ברחבי העולם שוב ושוב מאז בכורתו בברודוויי ב-1957. הקלאסיקה שהדוברים מתכוונים אליה היא העיבוד הקולנועי מ-1961, שזכה בעשרה אוסקרים. אבל למרות שלל מעלותיו – בעיקר הריקודים הסוערים שעיצב ג'רום רובינס לצלילי המוזיקה המחשמלת של לאונרד ברנשטיין – לסרט האהוב ההוא יש כמה פגמים בולטים, ואני לא מדברת רק על האיפור שנועד להכהות את פני השחקנים שגילמו את הפורטוריקנים (בימינו זה נחשב לבראונפייס). 

הפגם העיקרי סומן בכך ששניים מבין עשרת האוסקרים הלכו לשחקני המשנה ג'ורג' צ'קיריס וריטה מורנו בתפקידי ברנרדו ואניטה המפולפלים והלוהטים, בעוד השחקנים הראשיים שגילמו את הנאהבים הצעירים מריה וטוני אפילו לא היו מועמדים (כולם, דרך אגב, לא זכו לשיר בקולותיהם אלא דובבו). נטלי ווד היתה מתוקה ונוגעת ללב, אבל היא לא היתה רקדנית וזה ניכר. ואילו ריצ'ארד ביימר היה ליהוק שגוי מכל בחינה. החיבור ביניהם לא ממש עבד, ובסצנות שלהם הסרט איבד את האנרגיה הייחודית שלו. אהבתם הטרגית של טוני ומריה נמשכת רק יום אחד, ולכן זה חיוני שנאמין שהם מתאהבים עד כלות ממבט ראשון. אצל ספילברג זה סוף סוף קורה.

הם מתאהבים ואנחנו מאמינים להם. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)
הם מתאהבים ואנחנו מאמינים להם. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)

ספילברג, וזה ברור מכל פריים בסרט, ניגש לטקסט מתוך אהבה גדולה. הוא עושה כבוד לעבודתם של כל האנשים שהשתתפו ביצירתו, אך גם מאוורר אותו, ומשפר את מה שטעון שיפור, ויחד עם טוני קושנר יוצר מיוזיקל למאה ה-21. כידוע, ארתור לורנץ, שכתב את המחזה המקורי, העביר את סיפור רומיאו ויוליה של שייקספיר לרחובות ניו יורק, ומיקם אותו על רקע יריבות טריטוריאלית וגזענית בין שתי כנופיות של נערי רחוב. התסריט של קושנר מעניק סיפורי רקע ועומק לדמויות המוכרות, וממקם את הסיפור בנקודת זמן היסטורית שמוסיפה לו רובד חברתי-פוליטי. 

הפתיחה הבלתי נשכחת של הסרט מ-1961 מציגה את מנהטן מזווית מעוף ציפור. המצלמה עפה על פני הבניינים בדרכה צפונה, עד שהיא נוחתת במגרש ספורט בשכונה מוזנחת. גם הסרט הנוכחי מתחיל ממבט עילי, אך הפעם המצלמה מטיילת על פני הריסות, עד שאנחנו מגלים שאנחנו נמצאים באתר שיהפוך למרכז לינקולן לתרבות. סיפור הרס שכונת העוני גבעת סן חואן ופינוי תושביה כחלק מתהליך ג'נטריפיקציה של האזור הוא חתיכת היסטוריה כואבת, והוא זורה אירוניה מרה על המאבק בין הצעירים האבודים על השליטה בטריטוריה הולכת ונעלמת. מהגרים מפוארטו ריקו ובני מהגרים מאירופה, כולם קורבנות של הממסד, ודימויי ההרס יהיו נוכחים לאורך הסרט כולו. 

כולם קורבנות של הממסד. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)
כולם קורבנות של הממסד. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)

ברנרדו, מנהיג ה"כרישים", הוא עכשיו מתאגרף, וטוני הוא אסיר משוחרר אחרי שכמעט הרג במכות נער כמותו, מה שמבהיר את בחירתו להתרחק מכנופיית "הסילונים" שהוא היה בין מקימיה. מריה החדשה עדיין מתוקה, אבל היא הרבה יותר נחושה, והיא אינה חוששת להתעמת עם אחיה שהביא איתו את פוארטו ריקו לניו יורק. גם דמותו של צ'ינו, הארוס המיועד של מריה שתפקידו במחזה פונקציונלי בלבד, קיבלה הרחבה שתורמת לשלמות של הדרמה. ואניבודיס הפך מטומבוי לטראנס. רק אניטה נשארה מושלמת כשהיתה. 

אריאנה דבוס מעולה בתפקיד החברה הבוגרת (אני צופה מועמדות לאוסקר לה ולריטה מורנו), אבל הפעם אניטה וברנרדו לא מאפילים על מריה וטוני. דיוויד אלוורז רוקד מילדות (הוא גילם את בילי אליוט על הבמה בברודוויי) אבל בהתאם לאפיון החדש הוא מתנועע כמתאגרף יותר מאשר כרקדן. בכלל, נראה שאף אחד אף פעם לא יוכל להתחרות עם הופעתו של ג'ורג' צ'קיריס, אולי הרקדן הכי סקסי על המסך מעולם. 

ליהוק נכון מבחינה אתנית, וזה סבבה. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)
ליהוק נכון מבחינה אתנית, וזה סבבה. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)

כשטוני ומריה נפגשים לראשונה בנשף הריקודים במתנ"ס – ספילברג מצלם אותם מבחינים זה בזו מבעד להמוני רקדנים שחולפים על פניהם – מריה היא זו שמעזה ויוזמת את המגע הראשון. זה שילוב יפהפה של סגנוּן מוזיקלי ודרמה אנושית, ואנחנו חווים יחד איתם את הריגוש של ההדלקות וההתאהבות. אנסל אלגורט ("בייבי דרייבר") ורייצ'ל זגלר בבכורתה הקולנועית רעננים ומקסימים בתכלית והכימיה ביניהם בוערת. הם גם שרים נפלא. "מריה", למשל, מבוצע בעדינות במקום בקול גדול, ודווקא בשל כך הוא מתמלא ברגש רך. תמיד העדפתי את הפסקול של ההפקה המקורית מברודוויי על פני זה של הסרט (ברנשטיין עצמו לא אהב את התזמור). במהלך כתיבת הביקורת אני מקשיבה לפסקול של הסרט החדש, והוא מושלם באוזניי. 

הרבה דובר על כך שהליהוק הפעם הוא נכון מבחינה אתנית, ושהפורטוריקנים מדברים ביניהם ספרדית משולבת באנגלית, וזה סבבה (הבחירה ההצהרתית לא לתרגם את הספרדית לעברית לא ברורה, אבל היא אינה פוגמת בהבנתנו את המתרחש). הליהוק החוזר של ריטה מורנו, הפורטוריקנית היחידה בקסט של הסרט הישן, הוא לא רק מחווה מרגשת, אלא גם הברקה תסריטאית. היא מגלמת את ולנטינה, אלמנתו של בעל החנות מהמחזמר המקורי, שבשל נישואיה לגבר לבן התקבלה בקרב החברה הלבנה. דמותה מייצגת את האפשרות שטוני ומריה חולמים עליה, ולכן זה כה מרגש כשהיא זוכה לשיר את "Somewhere" שבסרט הקודם הושר על ידי טוני ומריה (שלא כמו על הבמה). 

ריקוד אחד פחות. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)
ריקוד אחד פחות. "סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)

שירים נוספים הוזזו ממקומם ברצף של הסרט הקודם."I Feel Pretty" הוחזר למקומו במחזה אך הועתק מהמתפרה של שמלות כלה לחנות בגדים יוקרתית, מקום עבודתה החדש של מריה, שם היא יכולה רק לפנטז על לבישת הבגדים. ואילו "Cool" מקבל משמעות חדשה לגמרי בביצוע הנוכחי, שמקדים לשלב בסיפור את האקדח מהמערכה האחרונה במחזה. זאת בחירה מעניינת ואפקטיבית מבחינה דרמטית, אבל היא מחסירה מהסרט את אחד הריקודים המעולים ביותר. וזה בעצם החיסרון העיקרי של הסרט של ספילברג ביחס לזה של רובינס ורוברט ווייז – שיש בו ריקוד אחד פחות. ג'סטין פק יצר כוריאוגרפיה מצוינת, דומה לזו של רובינס בעיצוב המסוגנן של אגרסיה מתפרצת, אך בעלת אופי משל עצמה. גם כאן השואו סטופר הוא "אמריקה" שירד מהגג לרחובות, ותוגבר במשתתפים נוספים מהשכונה, ובמצלמה המרחפת של ינוש קמינסקי.

בכלל הסרט נע בין רחובות העיר, לבין תפאורות של רחובות העיר, ושומר על איזון דק בין ריאליזם לתאטרליות. סצנת המרפסת שהועברה מוורונה למנהטן מייצרת סמליות מהמדרגות המסורגות שמפרידים בין טוני למריה, ותנועתם המפותלת זה לעבר זו מבעד למכשולים מדומה לריקוד שלא היה שם קודם לכן. כדי לצאת מתוך השכונה שמגבילה אותם ולקבל נקודת מבט אחרת על העולם, טוני לוקח את מריה לאתר ניו יורקי ייחודי, שרק חיכה שם כל השנים לסצנה החלומית הזו. הסרט צולם בפילם, מנהג שהולך ונעשה נדיר בימינו, וזה ניכר היטב בטקסטורה החזותית שלו. האפור של שכונת העוני המדכאת מלא גוונים, ורק בסצנות בודדות מתפרצת צבעוניות של פנטזיה מוזיקלית.

רעננה, מקסימה ובוערת. רייצ'ל זגלר ב"סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)
רעננה, מקסימה ובוערת. רייצ'ל זגלר ב"סיפור הפרברים" (צילום: יחסי ציבור)

רק דבר אחד נותר בדיוק כשהיה – המילים הפיוטיות, השנונות, הערמומיות, שמפתלות את השפה האנגלית באופנים ייחודיים כמו שרק סטיבן סונדהיים יכול. סונדהיים הספיק לראות את הסרט ולתת לו את ברכתו לפני שהלך לעולמו בחודש שעבר, ומותו זורה על המיוזיקל הקולנועי הנהדר הזה שכבה נוספת של עצבות.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
West Side Story בימוי: סטיבן ספילברג. עם אנסל אלגורט, רייצ'ל זגלר, ריטה מורנו. ארה"ב 2021, 156 דק'