הסרט הזה מתחיל בסצנת סקס מפתיעה ושווה כמעט חמישה כוכבים

סרט יפני באורך שלוש שעות על אנשים שנוסעים במכונית ומדברים נשמע כמו חוויית צפייה מאתגרת שמתאימה לפסטיבלי קולנוע. אך איך קורה שהסרט מועמד לארבעה פרסי אוסקר – לתסריט, לבימוי, לסרט הבינלאומי, וגם לסרט הטוב ביותר? אל תשאלו את השאלה הזאת במהלך הצפייה. כנסו למכונית, הקשיבו בלב פתוח, ולמחרת תבינו. יש סרטים שמוציאים אתכם בהיי, אבל יומיים אחרי כן אתם כבר לא זוכרים למה. "הנהגת של מר יוסוקה" נטווה בשפה קולנועית צנועה ומתבשל על אש נמוכה, אך הוא משאיר סימנים בלב. ואף שאחד מנושאיו הוא הזמן החולף, אנחנו לא מרגישים את הזמן חולף, כי הסרט משאיר אותנו קשובים לכל אורך הדרך.

הסרט מתחיל בסצנת סקס בין קאפוקו יוסוקה (הידטושי נישיג'ימה) ואשתו אוטו. תוך כדי היא מספרת לו סיפור על נערה שנוהגת לפלוש בסתר לביתו של נער שהיא דלוקה עליו. זה התהליך היצירתי של אוטו – היא כותבת תסריטים לטלוויזיה. יוסוקה עצמו הוא שחקן ובמאי תאטרון, והוא עוזר לה לזכור את הסיפורים שהיא מדמיינת תוך כדי הסקס. יש כאן חיבור מושלם בין גוף לנפש, בין עונג פיזי להשראה רוחנית, וכמו כל דבר מושלם הוא נועד להתרסק. עוד לפני כותרות הפתיחה (שמגיעות כארבעים דקות אחרי תחילת הסרט) יוסוקה מגלה שאשתו שוכבת עם שחקן צעיר (מסקי אוקדה) שמככב בסרטים שלה, אך היא מתה לפתע מבלי שעימת אותה עם העובדה שהוא יודע.

הסיפור ממשיך שנתיים אחרי כן, כשיוסוקה מוזמן לביים את "הדוד וניה" בתאטרון בהירושימה. הוא גילם את הדמות כשאוטו עוד היתה בחיים, ובמסגרת החזרות היא הקליטה עבורו את תפקידי הנשים והשאירה שתיקות בין הרפליקות. כשהוא נוהג להירושימה במכוניתו (סאאב 900 טורבו אדומה) הוא מקשיב לקלטת, וממלא את השתיקות במשפטים של וניה. כך הוא ממשיך לנהל דיאלוג עם אשתו המתה באמצעות המילים של צ'כוב. לשיטתו, הוא לא משחק את התפקיד, רק מדקלם את המילים כדי לזכור אותן, ודווקא האיפוק הזה מעצים עבור הצופים את תחושת העצב העמוק שאופף אותו.

זאת גם נקודת המוצא לאחת התמות של הסרט – העיבוד הרגשי של הפגיעה והכאב באמצעות מילים וסיפורים. מסיבות של ביטוח, התיאטרון מספק ליוסוקה נהגת צעירה (טוקו מיורה) שתסיע אותו במכוניתו במהלך שהותו בהירושימה. לאט לאט הנהגת נעה משולי הסיפור למרכז הדרמה, וכשהוא סוף סוף מפסיק להקשיב לקלטת ומתחיל להקשיב לה, מתברר שגם היא סוחבת על הגב סיפור קשה שקשור לעצם היותה נהגת.

סיפור קצר מאת הרוקי מורקמי, שנכלל בספר "גברים ללא נשים", נתן השראה לקולנוען ריוסוקה המגוצ'י, שהשתמש בו באופן חופשי והוסיף לו רבדים. אחת הבחירות המרתקות שעשה היא להעלות את "הדוד וניה" עם צוות שחקנים בינלאומי הדובר שפות שונות, בהם שחקנית אילמת שמתבטאת בשפת הסימנים הקוריאנית, והשחקן ההוא שאשתו שכבה איתו (ושאינו יודע שיוסוקה יודע). כך העיסוק במה שלא נאמר בקול מקבל דימוי פיוטי ומרגש.

אבל החשיפה ההדרגתית והמדוקדקת של אמיתות, פחדים ורגשות אשמה שהוצפנו במשך זמן רב נעשית לא בחדר החזרות או על הבמה, אלא במהלך הנסיעות הארוכות במכונית, שהופכת למעין תא וידוי על גלגלים. המנהרות הרבות דרכן חולפת המכונית מייצרות דימוי של כניסה לתודעה, וכמו מטילות על הצופים היפנוזה.

אחרי הצפייה נזכרתי ב"דרייבר", סרטו היפה של יהונתן אינדורסקי, שארג מרכיבים דומים – אבל, נסיעות ארוכות וסיפורים. חשבתי גם על "עשר" של עבאס קיארוסטמי שמתרחש כולו בתוך מכונית נוסעת, ועל"הסוכן" (זוכה האוסקר) של אסגאר פרהאדי, שהשתמש בעבודה על "מותו של סוכן" כקטליזטור לדרמה של במאי ההצגה. יש לציין ששני הסרטים נמנעים מאנלוגיות קלות בין המחזות הקלאסיים לבין התהליכים הנפשיים של הגיבורים. אך בעוד הסצנות העיקריות ב"הסוכן" מתרחשות במרחבים סגורים, "הנהגת של מר יוסוקה" נמצא בתנועה, והנהיגה בכבישים צוברת אפקט של תהליך תרפויטי. התסריט שכתב המגוצ'י בנוי כמו בצל שמתקלף שכבה אחר שכבה, והסרט מותיר אחריו הד מתמשך.

4.5 כוכבים
Drive My Car בימוי: ריוסוקה המגוצ'י. עם הידטושי נישיג'ימה, טוקו מיורה, מסקי אוקדה. יפן 2021, 179 דק'