רק אלוהים סולח

"רק אלוהים סולח" הוא ניסוי אמנותי-מאצ'ואיסטי שלא צולח

2 באוגוסט 2013

אחרי "דרייב", התרגיל הסגנוני העקר שהתקבל משום מה בהתלהבות יתרה, ניקולס ווינדינג ראפן חוזר עם עוד נפיחה אמנותית/מאצ'ואיסטית שהדבר היחיד שעומד לזכותה הוא יופי החזות התוקפנית שלה. בשילוב של תאורת לילה וצבעים עזים שפוצעים את העין, ראפן מנסה ליצור עולם מסויט, תת־תודעתי, שבו מתחוללת בהילוך איטי פסאודו טרגדיית נקם בנוסח יווני/תאילנדי.

קריסטין סקוט תומאס בתפקיד אם דרקונית ורצחנית שנוצרה בדמותן של ליביה ומדיאה, ריאן גוסלינג הוא בנה. הוא מעביר את זמנו בחברת זונות, והיא בזה לו משום שהזין שלו קטן מזה של אחיו הבכור, שאנס ורצח נערה בשביל הכיף. אותו רצח, שהתרחש בבית זונות בתאילנד (כן, כמעט כל הנשים בסרט הן זונות), הוא האירוע שבעקבותיו עוד ועוד אנשים נרצחים במעגל נקמה שהולך ומתרחב. מהותן של טרגדיות (במובנן המקורי, לא הטלוויזיוני) היא שהן גדולות מהחיים ומזמינות עיבוד סגנוני תואם, אבל הן צריכות גם להגיד משהו על הטבע האנושי. לראפן אין עניין באנשים, וכל הדמויות שלו הן סמלים גסים. לכן גוסלינג מתנהל כל הסרט כמו זומבי (חוץ מהפעם שבה הוא תוקף זונה שביקש ממנה להתחזות לבת זוגו, כאילו) ואילו סקוט תומאס שוצפת וקוצפת על ריק. יש גם שוטר תאילנדי שמדי פעם תופס מיקרופון ושר. חוץ מזה הסרט ממעט במילים, אך כל מילה מיותרת.