מחברות שחורות: צלילה אינטימית, מפעימה, לעולמה של רונית אלקבץ

הגילוי העיקרי ב"מחברות שחורות" הוא העובדה ששלומי אלקבץ צילם את אחותו רונית במשך שנים רבות, בארץ ובדירתם המשותפת בפריז, כאילו היתה הכוכבת הפרטית שלו. הוא צילם גם את הוריו, לפעמים, כך נראה, כדי לבחון את המצלמה החדשה, וללא כוונה ברורה להשתמש בחומרים האלה, שבהם אמו מרים מדברת בכנות יוצאת דופן על יחסיה עם אביו אלי. לצד קטעים מיומניה של רונית המוקראים על ידי הבמאי, הם תורמים רובד עז של אינטימיות לסרט שהוצג בפסטיבל קאן ובפסטיבל ירושלים. מתישהו בעתיד תשודר בכאן 11 גרסה ארוכה עוד יותר של הסרט, שאורכו הנוכחי הוא שלוש וחצי שעות.

"מחברות שחורות" אינו ביוגרפיה תיעודית של סלבריטי מסוג אלה שהתרבו כאן לאחרונה. הוא לא מציע דיוקן מקיף של הדיווה הגדולה של הקולנוע הישראלי מילדותה, דרך צעדיה הראשונים בקולנוע לפני שלושים שנה (סרטה השלישי "צלקת" מאוזכר רק דרך פוסטר על הקיר), המעבר לפריז וכיו"ב. במקום זאת הוא מתמקד בשניים מתוך שלושת הסרטים שהאחים יצרו יחד, ובאמצעותם הוא מתבונן בהתמודדות של רונית עם העולם, כפי שהיא נשקפת בעיניו של שלומי. את אלה הוא עוטף במארג של אסוציאציות קולנועיות ותרבותיות אחרות, וכך משלח את אחותו לאותה ספירה עילית.

כש"ולקחת לך אישה" (2004), הסרט הראשון בטרילוגיה על ויויאן אמסלם, יצא למסכים ב-2005 – וזכה לקבלת פנים נלהבת בצרפת ופחות נלהבת בישראל – נאמר שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. "מחברות שחורות" חושף עד כמה התיאור של אישה שמרגישה חנוקה בנישואיה לגבר אדוק ומנוכר ניזון מחייהם של אבא ואמא של שלומי ורונית. הוא צמוד עד כדי כך שנראה שאפשר להגדיר אותו כדוקו-דרמה. שוטים מהסרט (או בעצם אאוט-טייקים) של רונית בתפקיד ויויאן מדברת אל בעלה במטבח, נחתכים לשוטים של אביה, כאילו אליו היא מדברת.

רונית אלקבץ על סט הצילומים של הסרט "גט" צילום: עמית ברלוביץ

החלק הראשון של "מחברות שחורות" מחולק לפרקים המוקדשים לאם, לאב ולבת (ופרק קצרצר לבן-במאי), ונראה שבאמצעות הסרטים רונית אכן ניסתה לדבר אל אביה ולבטא את כאביה של אמה. אבל האב מעולם לא צפה בסרטים שיצרו ילדיו, אולי משום ששכנה אמרה לו שהוא מוצג בסרט ממש רע, ואולי משום שהוא מתנכר לכיוון שבו בחרו. מאוחר יותר ההורים דווקא מגיעים לסט של "גט" (האבא שואל מאיפה מגיע הכסף), דווקא ביום שבו רונית נעדרת. מרים אומרת שזה בגלל שיש לה דלקת ריאות, ואלי תוהה איך חוטפים דלקת ריאות בקיץ.

כמה שנים קודם לכן רונית מספרת בחן של מי שנולדה לבמה איך בגיל 15 היתה מתלבשת כמו בת 45 (בבגדים שתפרה בעצמה) ויוצאת לבלות, ואיך באחת הפעמים נתקלה במועדון במורה שלה שהתלבש עליה והיא לא ידעה איך להתחמק ממנו. זה סיפור מפורט על הטרדה מינית שיכול לשמש בסיס לסרט בפני עצמו. הוא גם מראה איזו מספרת מחוננת היא היתה.

חציו השני של הסרט מחולק לשני פרקים – "הסיפור" ו"הפרידה". "הסיפור" מתמקד בצילומי "גט" – עשר שנים אחרי הסרט הראשון – שבו סיפורה של ויויאן מתנתק מזה של מרים. במהלך הצילומים רונית משתעלת, שוכחת מילים ומתקשה לאסוף כוחות לגילום דמותה של האישה הנאבקת בעוז על החופש שלה. כמו במלודרמה הוליוודית, הצופים יודעים מה שהמצולמים, בהם האח והבמאי השותף, עדיין אינם יודעים על מחלת הסרטן שגורמת לקשיים האלה, וזה טוען את הסצנות בכאב. הקלוז אפ מהסרט על כפות רגליה כשהיא פוסעת בצעדים מדודים אל תוך בית הדין הרבני, כמו היתה מובלת להוצאה להורג, מקבל עכשיו משמעות נוספת.

אחר כך אנחנו רואים את רונית קרחת אחרי הטיפולים, עושה כושר במטרה לזרז את ההחלמה. כששיערה מתחיל לצמוח, היא ממשיכה להתרוצץ בין פסטיבלים וטקסים בערי אירופה ולהבטיח לילדיה בסקייפ שהוא חוזרת עוד יומיים.

דימוי מתוך תערוכת "ז'ה טם רונית אלקבץ" במדיטק מוזיאון העיצוב חולון. צילום: גבריאל בהרליה

המודעות למוות, מרחפת מעל הסרט כולו, המלווה בנעימות המכשפות שברנרד הרמן הלחין ל"ורטיגו" של היצ'קוק. הפסקול הזה מביא איתו את הדימוי של ג'יימס סטיוארט עוקב במכוניתו אחרי קים נובק המובילה אותו אל מותה. שלומי אלקבץ עובד עם האסוציאציה הזאת, ומצלם אורות של מכונית שעוקבת אחר המכונית שממנה הוא מצלם, כאילו מדובר בגורל שרודף אחר רונית.

בחלקו השני של הסרט נשמעות יותר ויותר אריות סופרן מאופרות איטלקיות, בעיקר של פוצ'יני, שתומכות בדימוי הדיווה הסוערת והטראגית של גיבורתו, שהיתה אמורה לגלם את מריה קאלאס בסרט שלא הספיקה לעשות. "קסטה דיווה" בביצועה של קאלאס מלווה את תמונות הסיום, שבהן שלומי נפרד מהדירה הריקה בפריז שבה התגורר עם אחותו אהובתו במשך כ-15 שנים. כשהוא יוצא לרחוב, לרגע המצלמה שלו עולה למעלה ורואה בחלון את רונית, כמו בסרטון המפורסם של אנה פרנק בת ה-12 מתבוננת דרך חלון דירתה באמסטרדם בחתונה שעוברת ברחוב.

"מחברות שחורות" נערך על פני שנים רבות על ידי אלקבץ וז'ואל אלקסיס, והוא ניחן בזרימה ייחודית שגורפת אותנו לתוכה ומותירה אותנו נפעמים למול העוצמות של היוצרת הזאת שנדמה שתמיד ידעה מי היא ומה יש לה להגיד, ודרשה מהעולם להקשיב.
לפרטים נוספים באתר הפסטיבל