"אנטומיה של נפילה": יצירת מופת, חמישה כוכבים, תנמיכו את 50 סנט

על פניו, "אנטומיה של נפילה" הוא דרמה משפטית מהסוג שהמון סדרות טלוויזיה ניזונות מהן זה עשרות שנים. באזור הררי ומושלג בדרום מזרח צרפת סמואל (סמואל תאיס) נופל אל מותו מעליית הגג שבביתו, ואשתו סנדרה (סנדרה הולר מ"אזור העניין") נאשמת ברצח. התובע (אנטואן ריינרץ מהסדרה "אירמה ופ") טוען שהיא חבטה בראשו לפני שדחפה אותו, ואילו היא טוענת שהיא ישנה בזמן שסמואל נפל, ומוסיפה שהוא ניסה להתאבד בעבר. עורך הדין שמייצג אותה (סוואן ארלו) הוא ידיד ותיק, שדלוק עליה גם היום. אז מה מבדיל בין הסרט הזה לבין כל השאר, והופך אותו לראוי לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ולמועמדות לחמישה אוסקרים בקטגוריות הראשיות, כולל זכיה בפרס על התסריט?

>> סרט מאפיה עם בריונים חרדים במקום גנגסטרים? תמיד רלוונטי

נתחיל מזה שכל השבחים והעיטורים מגיעים ליצירת המופת של ז'וסטין טרייה, שבמשך שעתיים וחצי מרתקת אותנו למה שהוא בעיקרו רצף של דיאלוגים בין מספר מצומצם של דמויות. אלה דיאלוגים נבונים, מדוקדקים ועתירי רבדים, וכל ניואנס בהם מהותי. אך מהותית אף יותר השפעתם על האחד שעיקר תפקידו הוא כמאזין. אותו מאזין הוא דניאל בן ה-11 (מילו משדו גרנר), בנם של סנדרה וסמואל שהתעוור בתאונה בגיל ארבע. דניאל מתעקש לשבת במשפט ולהקשיב לכל העדויות, בניגוד לדעתה של השופטת המבקשת להוציאו כדי לחסוך לו טראומה שלישית (הטראומה השנייה היא שהוא זה שגילה את גוויית אביו). אף שלא היה בבית כשאביו נפל אל מותו, הוא עצמו משמש כעד מרכזי במשפט.

"אנטומיה של נפילה" משתמש בתבנית של דרמה משפטית, ועושה זאת במיומנות מתעתעת, כדי להציג לנו אנטומיה של התפרקות של זוגיות. האם סנדרה רצחה את בעלה? הסרט מספק תשובה שצופים שונים מפענחים אותה באופנים שונים. זה מתאפשר, כי נקודות המבט הסותרות של סנדרה ושל סמואל מוצגות (בפלשבק) בוויכוח מפורט, עמוק ומשכנע, שאינו מקל על בחירת צד. בהחלט יכול להיות שצופים גברים יזדהו יותר עם סמואל, שמאז התאונה הקדיש את עצמו לגידול בנו, ונשים יזדהו עם סנדרה, שמסרבת לחוש אשמה בשל היותה מצליחה יותר מבעלה.

סצנת הפתיחה המעולה מספקת התרשמות ראשונית על היחסים בין סנדרה ובעלה, שאינו נראה בתמונה. אנחנו נכנסים באמצע שיחה של סנדרה עם אישה צעירה, ומבינים שזאת סטודנטית שהגיעה לראיין סופרת מוערכת. מהקומה מעל נשמעת מוזיקה בעוצמה מוגזמת (גרסה אינסטרומנטלית של "P.I.M.P" של 50 סנט), וסנדרה אומרת שבעלה עובד איתה. המוזיקה, שחוזרת על עצמה בלופ, משתלטת על המרחב ואינה מאפשרת את המשך הריאיון. מדוע סנדרה לא מבקשת מסמואל להנמיך את הווליום? אולי משום שאינה רוצה לפתוח בריב בנוכחות הסטודנטית, כי נראה שהוא משמיע אותה כדי להכריז על נוכחותו ולהפריע למהלך הריאיון. האם סמואל מקנא? במה בדיוק הוא מקנא? המוזיקה נמשכת באותה עוצמה כשהסטודנטית עוזבת, כשדניאל יוצא לטייל עם כלבו, וכשגווייתו של סמואל מתגלה. אך גם אחרי שנפסקה, האימפקט של המוזיקה בסצנות הפתיחה כה עז שהמשכתי לשמוע אותה באוזני הפנימית לכל אורך הסרט. זו עדות לבימוי המבריק של טריה, שיצרה זהות בין המוזיקה הרועשת לבין סמואל, ואף שלאורך רוב רובו של הסרט הוא נעדר מהתמונה, הוא נוכח באמצעות המוזיקה שממשיכה להדהד בדמיון. סצנת הפתיחה, דרך אגב, תעלה לדיון במשפט, ואז נגלה בה רמזים נוספים למורכבות היחסים בין סנדרה וסמואל.

יש בסרט עוד מוטיב מוזיקלי חוזר – דניאל לומד לנגן בפסנתר את "אסטוריאס" מאת איסק אלבניז, ואנחנו שומעים את ההתקדמות שלו. בהתחלה הצלילים מגמגמים ובהדרגה הם מקבלים צורה, במקביל לניסיונו לפענח מה קרה בין הוריו. דמות מהותית נוספת היא סנופ, כלב הנחיה של דניאל – בורדר קולי צרפתי שזכה בפרס "Palm Dog" בפסטיבל קאן, ואף השתתף בטקס האוסקר. בסרט שכולו דיבורים, סנופ אינו מדבר, אך הוא מקבל נקודת מבט – בסצנה מוקדמת המצלמה יורדת לגובה שלו ורצה איתו. לא רק זאת, הסצנות המעטות שלו מפלחות את הלב, ובהן הניתוח הקר של מה שקרה שם מתערבב בדמעות הצופים.

אפשר לכתוב מאמר שלם על השימוש המבריק בשלוש השפות של הסרט. סמואל הוא צרפתי וסנדרה היא גרמניה, ולכן הם בחרו לתקשר ביניהם בשפה שלישית – אנגלית. אחרי כמה שנים בלונדון הם עברו להתגורר בסביבת הולדתו של סמואל, לכן המשפט מתנהל בצרפתית, שפה שסנדרה אינה שולטת בה שליטה מלאה. בהיותה סופרת (ומתרגמת), שליטה בשפה היא עניין מהותי עבורה, וברגעי מפתח היא דורשת להתבטא באנגלית. אבל דווקא עם בנה דניאל היא מחויבת לדבר רק בצרפתית, כדי שהמשגיחה שמונתה מטעם מערכת המשפט, תוכל לאשר שסנדרה לא משפיעה על דניאל. השפה השלישית, שפת האם של סנדרה, נוכחת בסרט מעצם היעדרותה. נושא השפה עולה לדיון בריב בין סמואל וסנדרה – שהקלטה שלו מושמעת במשפט – ואיתו השאלה מי מכתיב את הטון בנישואיהם.

אי אפשר לסיים את הביקורת בלי לציין עד כמה הולר מזהירה בתפקיד המאתגר של סופרת שמשתמשת בחייה כבסיס ליצירתה – מה שתורם לחשדות כלפיה. טרייה כתבה את התפקיד (יחד עם בן זוגה ארתור הררי) במיוחד עבורה, אחרי שכיכבה גם בסרטה הקודם "סיביל". ב-2016 "טוני ארדמן" פרסם את שמה של הולר בעולם כולו, ומאז היא צוברת עוד ועוד פרסים. הופעתה ב"אנטומיה של נפילה" זיכתה אותה במועמדות ראשונה לאוסקר (גם הסרט, הבמאית והעורך לורן סנשל היו מועמדים). לצידה, משדו גרנר נפלא בתפקיד הילד דניאל, ואני די בטוחה שאילו הסרט היה אמריקאי גם הוא היה מקבל מועמדות לאוסקר. דניאל, שהוא בסופו של דבר הגיבור שלוקח על עצמו את הבחירות הכי מהותיות בסרט, הוא העיוור שרואה בלי לראות. מאז שהמיתולוגיה היוונית סיפרה על הנביא העיוור תרזיאס שהיטיב לראות את נפש האדם, זאת הפכה לאחת המטאפורות הכי שחוקות של התרבות המערבית. עצם העובדה שעיוורונו של דניאל מהותי לעלילה המשפטית ולדרמה המשפחתית בלי להפוך לקלישאה, הוא עוד ביטוי לגדולתו של הסרט.
★★★★★ 5 כוכבים
Anatomy of a Fall בימוי: ז'וסטין טרייה. עם סנדרה הולר, מילו משדו גרנר, סוואן ארלו. צרפת 2023, 151 דק'