אוסקר 2021: הגברים הלבנים מפעם, מול הכוח הנשי של היום

ב-2019 נטפליקס שלחה לאוסקר את "רומא" – הסרט הכי לא טיפוסי בתחרות ההוליוודית הנוצצת. אף שלאורך המרוץ הסרט המקסיקני בשחור לבן נראה כמוביל בראש, בסופו של דבר הפרס הראשי הלך ל"הספר הירוק", דרמה קומית שובת לב על אחווה וגזענות – כלומר המועמד הכי קלאסי בתחרות. כזכור, הזכייה עוררה ריטונים למיניהם לגבי השמרנות של האקדמיה. אז ב-2020, כמה חודשים אחרי שגרטה גרוויג לא זכתה במועמדות על הבימוי של "נשים קטנות", האקדמיה הכריזה על סט חדש של סטנדרטים שסרט צריך לעמוד בהם כדי להיות מועמד. גם הרשימה הזאת עוררה ריטונים, שייצגו שמרנות מסוג אחר.

ואז הגיעה הקורונה שסגרה את בתי הקולנוע ונדמה שעשתה יותר למען שינוי תמונת האוסקר מאשר כל חברי המנהלים של האקדמיה. המרוויחות הגדולות מהמצב הן חברות הסטרימינג ובראשן נטפליקס, שקלטה את מיליוני פליטי הקולנוע, והפכה מהילד החריג שלא התקבל לפסטיבל קאן, לסטנדרט. מהפריזמה של האוסקר זה מתבטא בכך ששני המועמדים הקלאסיים היחידים, מבין השמונה שמתמודדים על הפרס הראשי, הם דווקא הסרטים של נטפליקס – "מאנק" של דיוויד פינצ'ר ו"משפט השבעה משיקגו" של ארון סורקין. לשאר הסרטים, שמצאו את דרכם לשירותי סטרימינג ו-VOD אחרים, אפשר לקרוא מועמדי קורונה. אין הכוונה שהם פחות טובים, אלא שהם הפקות עצמאיות דלות תקציב, ורק אחד מהם הופק על ידי אולפן הוליוודי גדול. בשנים רגילות האקדמיה מפנה מקום לאחד או שניים כאלה, לא יותר.

מתוך הסרט "מאנק"

צמד המועמדים של נטפליקס מספרים על גברים לבנים שהותירו חותם על ההיסטוריה החברתית והתרבותית של המאה העשרים. הם בוימו על ידי היוצרים עתירי המוניטין של "הרשת החברתית", שזיכה את סורקין באוסקר על התסריט ואת פינצ'ר במועמדות על הבימוי. עכשיו הם מתמודדים זה מול זה. "מאנק", המספר על תסכוליו של התסריטאי של "האזרח קיין" – האולימפוס של הקולנוע העולמי – היה מסומן לאוסקר עוד לפני שיצא לצילומים. ממלכת הוליווד אוהבת סרטים שעוסקים בה, וכאן מדובר בפרויקט יוקרתי, שהוא גם מחווה אישית של פינצ'ר לאביו המנוח שכתב את התסריט. סקירה אישית שלי, לעומת זאת, מגלה שרוב האנשים שיש להם מנוי לנטפליקס כלל לא שמעו על הסרט הזה. "מאנק" גרף 10 מועמדויות, מה שהופך אותו, לכאורה, למוביל בתחרות. רק האבא לא קיבל מועמדות על התסריט הלקוי, מה שאולי מעיד על כך שבתוך תוכם חברי האקדמיה לא מספיק אוהבים את הסרט הלא כל כך טוב הזה. לחידוד העניין – כל המתמודדים האחרים בקטגוריית הסרט הטוב מועמדים גם על התסריטים.

"משפט השבעה משיקגו" (6 מועמדויות) הוא דרמת בית משפט עם הדים פוליטיים העוסקת בהתנגשות בין הממסד לבין המורדים הצעירים של 1968 על רקע המחאה נגד מלחמת וייטנאם. הוא מסתיים בסצנה מרוממת לב של אחוות המורדים. בביקורת שלי עליו כתבתי: "כמו תמיד, יש המאשימים את סורקין בצדקנות ליברלית – מה שמבטיח שהסרט יזכה במועמדויות לאוסקר, לתסריט ולחלק מהשחקנים המצוינים". מכולם היה זה דווקא סשה ברון כהן שעליו נפל הפור, בעיקר משום שבהוליווד אוהבים שקומיקאים מפתיעים בתפקידים דרמתיים, וכנראה גם בשל ההתקפה שלו על אמריקה הטרמפיסטית ב"בוראט 2", שיצא גם הוא בשנת הקורונה.

סשה ברון כהן ב"משפט השבעה משיקגו"

כאמור, ששת הסרטים האחרים הם מועמדי קורונה, ורובם לא נחשפו לצופים בארץ באופן רשמי. "יהודה איש קריות והמשיח השחור", הפקה של אולפני וורנר שהועלתה לשירות הסטרימינג החדש HBO MAX (6 מועמדויות), עוסק גם הוא בדמויות של מורדים משנות השישים הסוערות. אבל בניגוד לסרט הקונבנציונאלי של סורקין, שגיבוריו ניצחו את הממסד בזמן אמת וזכו כבר מזמן לחיבוקו, הסרט בבימויו של שקה קינג הלא מוכר ממשיך את הנטייה המתרחבת לעשות רהביליטציה למנהיגים רדיקליים שחורים, שהממסד חיסל ואף הצליח במזימתו להציגם כפושעים המאיימים על שלום אמריקה. לכן מעניינת הבחירה לפצל את ההזדהות של הצופים בין הפנתר השחור פרד המפטון (דניאל קלויה) שנרצח על ידי משטרת שיקגו, לבין האיש שבגד בו (לקית' סטנפילד) – גנב כושל שגויס על ידי ה-FBI להסתנן לשורות הפנתרים ולרגל אחר היו"ר. שני השחקנים הראשיים מועמדים בקטגוריית שחקן המשנה, מה שמחדד את העובדה שלסרט אין גיבור ברור אחד. אף שהעבודה על "יהודה והמשיח השחור" החלה ב-2014, רצח ג'ורג' פלויד בידי משטרת מינאפוליס ב-2020 הבהיר שזה לא רק סרט היסטורי.

על פניו "צלילי מטאל" (אמזון פריים, 6 מועמדויות) מתאים למשבצת סרטי הנכות, כמו "התאוריה של הכל" ו"עדיין אליס" שזיכו את אדי רדמיין וג'וליאן מור באוסקרים. אבל בעוד רבים מהסרטים האלה מתמקדים במאבק מעורר ההשראה של הנכה ולוקים בתחום הקולנוע, "צלילי מטאל" הוא קודם כל הישג של מבע קולנועי. לצד הופעתו העזה של ריז אחמד, כוחו של הסרט הוא באופן החושי שבו הוא מדמיין ומעצב את נקודת השמע של המתופף המתחרש, שההתמודדות שלו היא נפשית בעיקרה.

מתוך "צלילי המטאל" (צילום: יחסי ציבור)

גם "האב" (אמזון פריים, 6 מועמדויות) מתאר גיבור המתמודד עם לקות, וגם הוא עושה זאת באמצעות מבע קולנועי ייחודי. זה מתבטא בעיקר בנרטיב הנזיל, כפי שהוא נראה דרך עיניו של האב הלוקה בדמנציה ומתקשה לפענח את העולם סביבו. משום שמקורו במחזה שכתב הבמאי פלוריאן זלר, הסרט הוא מעין הצגה מצולמת שמועלית במרחב הסגור של דירה אחת. אפשר היה לחשוב שזה פתרון מעניין למגבלות ההפקה בימי הקורונה, אלא ש"האב" צולם ב-2019. אנטוני הופקינס, שייבדל לחיים ארוכים, כל כך טוב כאן, שהוא ודאי היה לוקח את האוסקר, אלמלא מותו של צ'דוויק בוזמן, המעולה גם הוא, שהפך למועמד הסנטימנטלי.

"מינארי" (6 מועמדויות) הוא אולי המרוויח הגדול ביותר של הקורונה. יש להניח שהוא קיבל דחיפה גם מהזכייה של "פרזיטים" הקוריאני בשנה שעברה. זאת דרמה משפחתית אוטוביוגרפית צנועה וזעירת תקציב, דוברת קוריאנית ונטולת כוכבים. ילד מתוק וסבתא לא טיפוסית עוזרים לה לכבוש לבבות. לשם השוואה, בשנה שעברה הדרמה המשפחתית הסינית/אמריקאית "הפרידה" לא הצליחה להשתחל לאוסקר, למרות כל הביקורות המשתפכות. זה סרט לירי ואינטימי על משפחה של מהגרים בדרום ארה"ב בשנות השמונים, שרוצים להגשים את החלום האמריקאי ונתקלים בשרשרת מייאשת של מכשולים. המסר החיובי למרות הכל מזכיר לנו שזה בכל זאת סרט אמריקאי.

צפו בטריילרים של כל הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב: 

שני סרטי הבמאיות, "ארץ נוודים" של קלואי ז'או ו"צעירה מבטיחה" של אמרלד פנל, שמתמודדות זו מול זו גם בקטגוריית הבימוי, לא רק רושמים תקדים היסטורי, אלא הם לטעמי הטובים והמעניינים שבין המתמודדים. אף שהם שונים מאוד זה מזה, שניהם היחידים בתחרות שמגיבים באופן ישיר לתקופה שבה אנו חיים והם עושים זאת בעוצמה.

על "צעירה מבטיחה" (5 מועמדויות) כבר כתבתי כאן שהוא "מצא דרך לתקוף את הנושא המרכזי של עידן Me Too באופן כל כך חד, סוחף ומסעיר מבחינה קולנועית ורגשית, שהוא הותיר אותי מלאה השתאות". הסרט משתמש בתבניות קולנועיות משומשות כדי להוליך אותנו שולל. הוא מפתה אותנו ומערער אותנו כמו שד קטן, והוא לגמרי לא מסוג הסרטים שהתרגלנו לראות באוסקר. אני מאוד אשמח לראות את קרי מליגן זוכה בפרס על הופעתה החצופה בתפקיד הצעירה שהשאירה את ההבטחה מאחור.

אם "צעירה מבטיחה" הוא סרט ורוד (בכאילו), "ארץ נוודים" (הולו, 6 מועמדויות) הוא סרט בגווני אפור תכלכל. זה סרט נדודים במרחבי הנפש, שצומח מתוך המשבר הכלכלי של 2009. פרנסס מקדורמנד, שגם הפיקה, מגלמת את הגיבורה שגרה במכוניתה ונודדת בעקבות הזדמנויות פרנסה עונתיות, כמו האיכרים שנעקרו מבתיהם ב"ענבי זעם". איכשהו בסיום היא משאירה אותנו עם תחושה של השלמה שקטה, כשהיא עצמה הופכת לדימוי של אמריקה החבוטה שאף על פי כן נוע תנוע. על פי כל התחזיות, והזכיות הקודמות, הסרט שהחל את מסעו בפסטיבל ונציה, אמור להשלים אותו בתחנת הרכבת בלוס אנג'לס, שם ייערך טקס האוסקר השנה. התחנה, כך פורסם, תמשיך לתפקד במהלך הטקס, ונראה שאין סרט מתאים יותר מ "ארץ נוודים" לזכות באתר הסמלי הזה, שממנו יוצאים אוטובוסים ורכבות לאמריקה כולה.