"המארוולס" הוא סרט כל כך כושל עד שהגיע הזמן להגיד "אולי די?"

"מצחיק, קצר ומורם על ידי הכימיה בין שלושת השחקניות הראשיות, קל ליהנות מ'המארוולס' בזמן הצפייה, למרות הסיפור העמוס והשינויים הטונאליים המבולגנים". הסיכום הזה מופיע באתר הביקורות האמריקאי "עגבניות רקובות" כקונצנזוס של המבקרים. מתוכו אני מסכימה רק עם המילים "קצר", "עמוס" ו"שינויים טונאליים מבולגנים". היה שוט נחמד אחד של גורי חתולים מעופפים בתנאי חוסר כבידה מלווה בשיר "Memory" מתוך המחזמר "קאטס" שהעלה בי חיוך, אבל לאורך רוב רובן של 105 הדקות של הסרט (ספוילר: בסוף כותרות הסיום יש רק יללות חתולים) לא נהניתי כמעט מכלום.

את "קפטן מארוול" שיצא לפני ארבע שנים ממש אהבתי. כתבתי עליו אז "העלילה מעניינת לא רק משום שהיא מאורגנת באופן שונה, אלא גם משום שהיא נעה בין כמה היפוכים מפתיעים, שמשחקים עם הציפיות המוקדמות שלנו ומייצרים תוכן הומניסטי". אהבתי במיוחד את ברי לארסון ותיארתי את הופעתה במילים "היא קלילה ומצחיקה כשנדרש מגע קליל, חמה ואקספרסיבית ברגעים של אינטרוספקציה, ובעיקר – היא אנושית. וזה כוח העל שלה". לארסון עדיין טובה, עד כמה שזה מתאפשר, אבל התסריט והבימוי הם קטסטרופה.

"המארוולס" מתחיל עם האנטגוניסטית, שזאת מלה פחות חזקה מנבל-על, אבל אין בעברית הטיה נשית ראויה, וזה גם מייצג את אחת הבעיות של הסרט. דאר-בן (השחקנית הבריטית השחורה זאווי אשטון) שמה ידה על צמיד שמעניק לה כוח-על, ומתאכזבת לגלות שהצמיד השני חסר. דאר-בן היא המנהיגה של בני הקרי (בוויקיפדיה בעברית כתוב "גזע הקרי", אבל בסרט הקרי הם תערובת גזעית תקינה פוליטית), ובהמשך נלמד שקרול דאנוורס, המכונה קפטן מארוול, הרסה להם את הכוכב (היו לה כוונות טובות, אבל זה לא הסתדר כמו שחשבה). לכן הם מכנים אותה "המשמידה". בתחילת הסרט אנחנו לא מודעים לסיפור הרקע הזה, כי שלוש התסריטאיות החליטו לוותר על אקספוזיציה היסטורית קלישאתית. בעקרון זה רעיון טוב, אלא שהדחיה של חשיפת האינפורמציה יצרה בלגן שהן לא הצליחו להשתלט עליו.

בכל אופן, הצמיד השני נמצא על ידה של קמאלה קאן, נערה אמריקאית ממוצא פקיסטני שמגיעה לכאן מחוברת קומיקס מ-2013, ומסדרת הטלוויזיה "מיס מארוול" מהשנה שעברה. אנומליה קוסמית כלשהי גורמת לכך שקמאלה, קרול ומוניקה רמבו (בתה של מריה רמבו מהסרט הקודם) מחליפות מקומות באמצעות טלפורטציה שאין להן שליטה עליה. שוב ושוב הן מוצאות עצמן בגלקסיות שונות, נלחמות באנשי קרי רנדומליים, למרות שלא הן ולא אנחנו מבינים למה. הסיקוונס הכאוטי הזה נמשך הרבה יותר מדי זמן וכולל הרבה יותר מדי אקשן סתמי ומנכר. בשלב שהסרט סוף סוף הסביר מה בערך קורה שם כבר חשתי ניתוק גמור להתרחשות על המסך.

כששלוש גיבורות העל מתאחדות ומפענחות את מזימתה של דאר-בן, הן קופצות לביקור בכוכב המים אלאדנה שתושביו שרים (באנגלית) במקום לדבר. לרגע הסרט הופך למחזמר, אבל הרעיון השטותי הזה לא מבוצע באופן מוצלח, ומניב רק חיווי מצחיק אחד. ג'יימס גאן ב-DC קומיקס ("יחידת המתאבדים") וטאיקה ואיטיטי במארוול ("תור: ראגנארוק") כבר יצרו סרטים קומיים מבדרים שערבבו ז'אנרים שונים עם רעיונות סוריאליסטיים פרועים. ניה דאקוסטה, שנכנסה להיסטוריה כבמאית השחורה הראשונה שנשכרה על ידי אולפני מארוול, שואפת כנראה לתרכובת דומה, אבל הסרט מתפרק לה בידיים.

אימאן ולאני נחמדה למדי בתפקיד קמאלה/מיס מארוול, וכך גם בני משפחתה שנגררים לעלילה. לארסון, כאמור, מחזיקה מעמד. אבל כל שאר השחקנים, כולל סמואל ל. ג'קסון כניק פיורי, די אבודים בכאוס הכללי. הסרט הכניס עד כה 162 מיליון דולר – המון בשביל סרט ישראלי, למשל, אבל כלום בשביל סרט של מארוול – ורשם שיא חדש של הכנסות נמוכות בסופ"ש הראשון, ולא התאושש מאז. חבל לי שזה קורה דווקא לסרט שהיה אמור להפגין כוח נשי (משני צידי המצלמה), אבל הכישלון הוא לא מגדרי, אלא יצירתי. ההנחה היחידה שאני יכולה לעשות ליוצרות היא שזה הסרט ה-33 ביקום של מארוול, והגלגלים כבר נשחקו מזמן. אולי די?
1.5 כוכבים
The Marvels בימוי: ניה דאקוסטה. עם ברי לארסון, אימאן ולאני, סמואל ל. ג'קסון. ארה"ב 2023, 105 דק'