לא ברבור שחור: מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש

רוב הסרטים הביוגרפיים שנוצרים בהוליווד מתחלקים לשני סוגים, עם הצדקות שונות. אם מדובר בביוגרפיה של אמן מפורסם, כמו איימי ויינהאוס למשל, ההנחה היא שהציבור מעוניין מראש, גם אם הסיפור טראגי. הסוג השני הוא ביוגרפיה של אנשים פחות מפורסמים, שיש להם סיפור מעניין. לרוב מדובר באנשים שזכו להצלחה יוצאת דופן בניגוד לכל הציפיות, ולכן סיפורם ראוי לסרט, כמו "המרדף לאושר" עם וויל סמית.

>> גאי ריצ'י שוב מעתיק מטרנטינו. לפחות כיף לדפוק את הנאצים // ביקורת

על רקע זה "ג'ויקה" מעט יוצא דופן – הוא אמנם מספר את סיפורה של רקדנית הבלט האמריקאית היחידה שהתקבלה לבולשוי, אבל זה לא בדיוק סיפור הצלחה, והוא אינו מסתיים בתחושת ניצחון. מן הסתם העובדה שזה אינו סרט הוליוודי, אלא קופרודוקציה ניו זילנדית/פולנית, מסבירה את הטון השונה של הסרט.

הסיפור ש"ג'ויקה" מספר אכן מעניין, וגם מבוים היטב, אם כי לפרקים הפסקול המוזיקלי צופן הרעות משתלט יותר מדי. ב-2009 ג'וי וומאק בת ה-15 מטקסס התקבלה לבית הספר למחול של להקת הבולשוי במוסקבה, ונסעה לשם לבד. רקדנית בכל רמ"ח איבריה ונימי נפשה, יותר מכל היא רצתה לרקוד בלהקה הרוסית עם ההיסטוריה המפוארת. אבל אז היא גילתה שלא מספיק להיות הרקדנית הכי טובה באקדמיה כדי להתקבל ללהקה עצמה – צריך גם להיות רוסיה. על פי התסריט שכתב במאי הסרט הניו זילנדי ג'יימס רוברט נפייר, ג'וי עשתה מה שצריך כדי להפוך לרוסיה, אבל אז היא גילתה שזה לא מספיק. לא ארחיב בפרטים, אציין רק שהסרט תואם את עידן #metoo. וכל זה קרה בטרם וומאק הגיעה לגיל 20. 

איך להפוך לרוסיה. טליה ריידר ודיאן קרוגר, "ג'ויקה" (צילום: יחסי ציבור)

ג'וי מגולמת על ידי טליה ריידר הענוגה ("אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"), שעלתה על הבמה בגיל צעיר (היא הופיעה במחזמר "מתילדה" בברודוויי) ויש לה רקע במחול קלאסי. עם זאת, בסצנות המחול וומאק עצמה שימשה ככפילה שלה. ריידר מגלמת היטב את האובססיה ואת השבריריות של הגיבורה הצעירה, שחשה מאוד בודדה במוסקבה, אך מסננת את אמה כדי לא להתמודד עם הלחצים הצפויים שתוותר ותחזור הביתה. רקדן הבלט אולג איבנקו, שגילם את רודולף נורייב ב"העורב הלבן", נחמד לצידה בתפקיד מורה הדרך שלה לנבכי הפוליטיקה של עולם המחול הרוסי.,

שברירית ואובססיבית. "ג'ויקה" (צילום: יחסי ציבור)

השחקנית היותר מפורסמת בסרט היא דיאן קרוגר ("ממזרים חסרי כבוד"), המגלמת את מנהלת האקדמיה למחול שרודה בתלמידותיה. אפשר לומר שזאת דמות קלישאתית, אלא שאחרי שצפיתי בסרט התיעודי "עד קצה היכולת", שהציג את ההתעללות הנפשית הבלתי פוסקת שחוותה המתעמלת הרוסייה מרגריטה ממון מצד המאמנת שלה אירינה וינר-אוסמנובה, התרשמתי שאלה פני הדברים. יחסית למאמנת, המורה למחול טטיאנה וולקובה היא מלאך מגונן.

לא סרט מחול רגוע. "ג'ויקה" (צילום: יחסי ציבור)

בכל מקרה, נראה שהבימוי האינטנסיבי לקח יותר השראה מ"וויפלאש" מאשר מסרטי מחול. הסרט מדגיש את הכאבים הפיזיים והנפשיים שרקדניות נאלצות להתמודד איתם כדי להפיק את היופי והקלילות שעל הבמה. גם כשאנחנו חוזים בקטעים מתוך אגם הברבורים ודון קישוט, הבמאי בחר לא להשמיע לצופים את המוזיקה המלודית של צ'ייקובסקי ומינקוס, אלא כיסה אותה בפסקול אגרסיבי שהלחינה דנה לונד.

הצצה מעניינת מאחורי הקלעים. "ג'ויקה" (צילום: יחסי ציבור)

המוזיקה הזאת, שנועדה להכניס אותנו ללחץ שחווה ג'וי, היא בעיני בחירת הבימוי הפחות מוצלחת בסרט, שנמנע מלפתות אותנו עם יופי, אך גם מקשה עלינו להבין את האובססיה של וומאק להישאר שם (קראתי ראיון איתה שבו היא סיפקה הסברים משכנעים הקשורים ליחס לבלט ברוסיה לעומת שאר העולם). הקור והאפרוריות של הדירות הקטנות במוסקבה תורמים לעגמומיות (כאמור, זאת קופרודוקציה עם פולין), אך ריידר מחזיקה אותנו מרותקים לדמותה, והסיפור מספק הצצה מעניינת לאחורי הקלעים הפחות אטרקטיביים של להקת הבלט הכי מפורסמת בעולם. 

3.5 כוכבים
Joika בימוי: ג'יימס רוברט נפייר. עם טליה ריידר, דיאן קרוגר. ניו זילנד/פולין 2023, 110 דק'