כשאומרים "קולנוע" חושבים בדרך כלל על פופקורן ושוברי קופות, אבל כשהוא במיטבו קולנוע אינו רק אמנות פופולרית, אלא אמנות גבוהה ויפהפיה ממש. כל כך גבוהה שהיא עוברת לפעמים הרחק וגבוה מעל ראשו של הציבור. ז'אנר הארט-האוס שולט בפסטיבלים ולפעמים גם בטקסי הפרסים, אבל לצופים הוא בדרך כלל מתקשה להגיע. רשתות הסטרימינג על הספריות הגדולות שלהן הפכו בשנים האחרונות למקום שבו הז'אנר האמנותי מוצא בית חם, ואם חופרים מספיק אפשר לאתר מציאות אדירות שפעם אפשר היה לראות רק בסינמטקים. אז חפרנו בשבילכם.

>> מי צריך אוסקר: דירוג הסרטים הכי טובים של פול תומאס אנדרסון
>> תפילה לשלום: 13 סרטי האנטי מלחמה הטובים בתולדות הקולנוע

חלומות רכבת (2025)

זה מסוג הסרטים שמפתיע לגלות שעדיין עושים היום. העיבוד של קלינט בנטלי לנובלה מאת דניס ג'ונסון מציע דיוקן אינטימי של חוטב עצים ועובד מסילת רכבת במערב ארה"ב, מילדותו בסוף המאה ה-19 ועד מותו ב-1968. ג'ואל אדג'רטון מגיש הופעה מאופקת בדמות הגיבור הבודד, שאין לו מחשבות עמוקות ואינו מותיר חותם על העולם, אבל הוא היה קיים, ואחרי מותן של אשתו ובתו לא נותר לו אלא לעבוד ולשרוד ולזכור. זה סרט מהורהר, אלגי, יפהפה מבחינה חזותית (הצילום, כמו גם התסריט, הבימוי והשיר של ניק קייב היו מועמדים לאוסקר), קשוב לטבע ולחילופי העונות, והוא מותיר הד מתמשך.

פרחים בבוץ (2017)

סרטה של די ריס מתרחש בדרום העמוק של ארצות הברית בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומספר על היחסים בין שתי משפחות של חיילים – אחד לבן, השני שחור – ששבו הביתה מהחזית עם הפרעות דחק פוסט-טראומטית. חוקי ההפרדה הגזעית במיסיסיפי חוצים בין משפחת האריסים למשפחת החוואים שהורגלה לחיים נוחים יותר בעיר, אך השותפות לחיים הקשים מייצרת סוג של ידידות מתוחה בין הרעיות (קרי מליגן ומרי ג'יי בלייג') והבעלים (ג'ייסון קלארק וג'יימס מיטשל). משחק משובח וכנות רגשית מונעים מהסרט ליפול למלכודות המסר והמלודרמה. רייצ'ל מוריסון היתה לצלמת הראשונה בהיסטוריה שזכתה במועמדות לאוסקר על עבודתה בסרט עתיר היופי הזה.

מנספילד פארק (1999)

פאני פרייס הענייה נשלחת לגור אצל הדודים העשירים, וסובלת בדממה את כל העלבונות שמוטחים בה, מחכה שבן דודה אדמונד ישיב לה אהבה. זהו הרומן המאופק ביותר מבחינה רגשית של ג'יין אוסטן, אך הבמאית פטרישה רוזמה עשתה בו כרצונה. העיבוד שלה מציץ אל מאחורי הקלעים של הסופרת והתקופה, וחושף את מה שהיא הסתירה – סקס, סמים, רמזים לסביים, טראומות פסיכולוגיות, ודגש מיוחד על סחר עבדים. הגיבורה החסודה מהספר הפכה בסרט לבת דמותה של הסופרת, והיא מגולמת בחן רב ובקריצה על ידי פרנסס או'קונור באחד העיבודים הקולנועיים היותר מוצלחים לאוסטן.

הרוח העולה (2013)

בסרטו היחיד שפונה באופן רשמי למבוגרים, אמן האנימה היאו מיאזאקי ("המסע המופלא") מגולל את סיפור חייו של ג'ירו הוריקושי, מעצב מטוסי ה-A5M וה-A6M זירו, ששימשו את יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט עוקב אחריו מילדותו, כשהוא משתוקק להיות טייס, אך ראויה לקויה מונעת ממנו להגשים את החלום, ועד המלחמה. היו שביקרו את מיאזאקי על כך שיצר סרט אוהד על אדם שבנה מכונת הרג, אך זאת יצירה מרהיבה ביופיה, פיוטית ופציפיסטית, שהיא גם הערה אישית ועתירת נשמה על האמן ואומנותו.

רומאו ויוליה (1968)

העיבוד הרענן, האנרגטי והמאוד חושני של פרנקו זפירלי לטרגדיה הרומנטית של שייקספיר היה הראשון שליהק שחקנים בני עשרה לתפקידי האוהבים, וזה עדיין העיבוד היפה מכולם. תורם לכך לא מעט הפסקול הנפלא שהלחין נינו רוטה, כולל השיר האהוב "What is the Youth". לאונרד ווייטינג ואוליביה האסי שובי הלב הפכו לכוכבים בין לילה, אך לא הצליחו לתרגם את ההזדמנות לקריירות ארוכות. ב-2023 הם הגישו תביעה נגד אולפני פרמונט בטענה שחוו הטרדה מינית כשנדרשו לצלם סצנות ערום בגיל כה צעיר. התביעה נדחתה על הסף.

ליידי בירד (2017)

כשהגיבורה בת העשרה (סירשה רונן) מגלה את החבר המקסים שלה (לוקס הדג'ס) מתנשק עם נער בשירותי הבנים, היא פגועה וכועסת, ואנחנו מתאכזבות איתה. כשהוא סוף סוף מגיע למקום עבודתה כדי לדבר על מה שראתה, הסצנה פונה לכיוון רגשי מסוים ואז מתהפכת. הרגע היפה ועתיר התובנה הזה מעיד על תבונתה הרבה של גרטה גרוויג, שיצרה סרט התבגרות שובה לב, כן ולא מתחנחן, המתמקד ביחסי אהבה לא קלים בין בת לאמה (לורי מטקלף). שתי השחקניות היו מועמדות לאוסקר, כמו גם הסרט, התסריט והבימוי.

חוצה את הקו (2021)

סרט הראשון כבמאית של השחקנית רבקה הול ("גנב עירוני") מבוסס על ספרה של נלה לרסן, שיצא לאור ב-1929 וזכה לעניין מחודש בעת האחרונה, כשנושאים של זהות גזעית ומגדרית עברו למרכז הדיון. בשנות העשרים של המאה שעברה, אישה שחורה עם עור בהיר (תסה תומפסון), מוצאת מפלט מהחום בלובי של מלון יוקרתי במנהטן, שאינו מתיר את כניסתם של שחורים. ביושבה שם היא מזהה חברת ילדות (רות נגה), שחורה בהירה גם היא, הנשואה לרופא לבן וגזען (אלכסנדר סקרסגרד) שאינו יודע שאשתו אינה לבנה. המפגש משפיע באופן מהותי על חיי שתי הנשים, ומעלה על פני השטח שלל תמות טעונות. "Passing" (שמשמעותו האפשרות של אדם מגזע אחר לעבור כלבן) צולם בשחור לבן מרהיב, והוא מעודן ושברירי כמו חרסינה.

אמריקן פסיכו (2000)

מרי הארון עבדה למסך את ספרו של ברט איסטון אליס מ-1991 על בנקאי השקעות שהוא רוצח סדרתי. הספר הואשם באלימות ובמיזוגיניה, אך הארון השתמשה בבסיס העלילתי כדי ליצור סאטירה על גבריות רעילה. הגברים בחליפות המחויטות המאכלסים את הסרט הם כפילים חסרי זהות שעוסקים בכלום ומטפחים את המאצ'ואיזם העירוני והמיזוגיני שלהם. זה מוצג באופן מבריק בסצנה המבוימת כדו קרב, שבה ארבעה מהם שולפים כרטיסי ביקור מהודרים. כריסטיאן בייל מעורר חלחלה בתפקיד הנרקיסיסטי והרצחני שהפך לדמות אייקונית כשהסרט זכה למעמד של קאלט. בימים אלה לוקה גוואדנינו עובד על עיבוד חדש לספר, אך לדברי אליס השחקנים שפנה אליהם דחו את ההצעה מחשש להיכנס לנעליו של בייל.

קרא לי בשמך (2017)

ב-1983, בבית כפרי בצפון איטליה מתגוררת משפחת פרלמן. מאמריקה מגיע אוליבר (ארמי האמר, לפני שבוטל), סטודנט יהודי לארכאולוגיה, שבא לעשות מחקר בהנחייתו של פרופסור פרלמן (מייקל סטולבארג). אליו בן ה-17 (טימותי שאלאמה) מטפח אנטיפתיה מידית לאמריקאי הנינוח, שנוכחותו האתלטית מעוררת את הבנות. הסרט נע בעצלתיים בין שכשוך בברכה לארוחות ערב ולרכיבות משותפות על אופניים. רק אחרי כשליש סרט אליו מעז לראשונה לרמוז לאוליבר שהוא מעוניין, אבל הוא עדיין בתול ואוליבר נזהר. שאלאמה היה מועמד לאוסקר על הופעתו בתפקיד הנער המבולבל והחרמן שמאמץ מחוות של בטחון עצמי מופגן, והכימיה בינו לבין האמר מתניעה את הסרט. לוקה גוואדנינו יצר סרט מתבונן על אהבה נדירה, ועל הצורך לחוות אותה מתוך התמסרות מלאה לאושר ולצער שהיא מביאה איתה. וזה גם סרט על הורות קשובה, תומכת ומדריכה. ג'יימס אייבורי הוותיק זכה באוסקר על התסריט.

כוחו של הכלב (2021)

במונטנה של 1925 האחים ג'ורג' (ג'סי פלמונס) ופיל (בנדיקט קמברבץ') חיים יחדיו בבית גדול ומבודד, ומגדלים עדר פרות ענקי. השניים לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. ג'ורג' רגוע, פשוט וטוב לב. פיל הוא בריון גס רוח, שנוהג להשפיל כל מי שנראה לו פחות גברי ממנו. כשג'ורג' מתחתן עם האלמנה רוז (קירסטן דנסט) האיזון בין האחים מופר, עד שבנה רך המראה (קודי סמית-מקפי) מגיע לביקור מהקולג'. סרטה המעולה של ג'יין קמפיון (שזכתה באוסקר על הבימוי) עוסק בטרגדיה של גבר שבחר להתכחש לעצמו ולכלוא את נפשו בתוך שריון של גבריות אגרסיבית, תוך שהוא מזיק לאחרים ולעצמו. זה סרט אפי ונזירי גם יחד, שכוחו בכך שהוא מסתיר יותר משהוא מגלה.

פר בר המזל (2018)

הבמאי הדני זוכה האוסקר בילה אוגוסט ("פלה הכובש") לקח על עצמו לעבד למסך את הרומן עב הכרס מאת הסופר הדני זוכה הנובל הנריק פונטופידן, שיצא לאור בסוף המאה ה-19. הסרט עוקב אחר צעיר שאפתן (אסבן סמד), בן של כומר לותרני נוקשה, שעוזב את בית הוריו בכפר בלי להביט לאחור ויוצא לקופנהגן ללמוד הנדסה. יש לו חזון להרים פרויקט לאומי אדיר של הפקת אנרגיה באמצעות כריית תעלות, ולצורך כך הוא קושר את גורלו בזה של משפחה יהודית עשירה, שבתה המשכילה זקוקה לבעל. זה סיפור מעניין ולא טיפוסי על גיבור שגאוותו, ומורשת אביו שממנה כל כך ניסה להתנתק, מכשילים אותו שוב ושוב. כמה מהדיאלוגים מפורשים מדי, והמערכה האחרונה של הסרט הארוך הזה (162 דקות) מפוספסת. אבל רובו עשוי היטב ואפשר לשקוע בתוכו כמו ברומן טוב.

דיברנו מספיק (2013)

ניקול הולופסנר כתבה וביימה קומדיה רומנטית בוגרת וחכמה, על מסז'יסטית גרושה (ג'וליה לואי דרייפוס) שמתחילה לצאת עם גבר נחמד שממש מתאים לה (ג'יימס גנדולפיני), אבל אז היא מגלה שהוא בן זוגה לשעבר של חברתה החדשה, משוררת מהוללת (קתרין קינר), ומתחילה לשפוט אותו ואת חסרונותיו המדומים דרך עיניה. דרייפוס נפלאה ביותר בתפקידה הראשי הראשון בקולנוע, וגנדולפיני, בתפקידו הלפני אחרון, מפתיע כגיבור רומנטי ומעצב דמות חמה, נינוחה, אינטליגנטית ופגיעה. הסרט מנסח תובנה אמיתית, שנונה ונוגעת ללב על הטעויות שאנחנו עושים בעודנו מנסים לתחזק מערכת יחסים רומנטית.

• המסך
• סרטים מומלצים
• קולנוע זר
• נטפליקס

כמה מהקולנוענים המעניינים ביותר בעולם חיים ויוצרים באיראן. לרוב הם פועלים בניגוד להכתבות של המשטר, ולכן מסתבכים איתו ושוב ושוב. אך הם לא מוותרים. הסרטים שמגיעים למערב (חלקם נאסרים להקרנה באיראן) מציגים שילובים ייחודיים בין ריאליזם קשוח ואף ביקורת ישירה, לפיוט ולרפלקסיביות קולנועית. בחרתי תשעה סרטים נהדרים של תשעה במאים שונים, אך ארבעה מהם קשורים ליוצר מהולל אחד.

>> שלום המשפחה: 12 סדרות וסרטים מושלמים לצפייה עם הילדים בדיסני+
>> בריחה מהירה: 14 סדרות וסרטים מושלמים לאסקפיזם בדיסני+

קלוז אפ (1990)

סרטו של עבאס קיארוסטמי מדורג במקום ה-17 בסקר הסרטים הגדולים של כל הזמנים שנערך ב-2022 על ידי מגזין "סייט אנד סאונד". הסרט הבלתי ניתן להגדרה הזה משחזר מקרה מוזר בהשתתפות האנשים שלהם זה קרה. זה סיפורו של סינפיל קשה פרנסה, שהתחזה לבמאי הנערץ עליו מוחסן מח'מלבאף, התייצב בביתה של אישה שפגש באוטובוס, וסיפר לבני משפחתה שהוא רוצה ללהק אותם לסרטו הבא. הוא שב וביקר אצלם כמה פעמים, ואף ביקש כסף למונית הביתה, עד שתמונה של הבמאי המהולל שהתפרסמה בעיתון עוררה את חשדם, והם הזעיקו את המשטרה. במשפט שנערך לו (בסרט מתועד המשפט האמיתי), חוסיין הסביר שהוא הזדהה עמוקות עם סרטיו של מח'מלבאף, שתיארו במדויק את הסבל שלו. משום שהוא עצמו עני וחסר השכלה הוא אינו יכול לעשות סרטים, ולכן אימץ לכמה ימים את הפנטזיה. זה סרט חכם והומניסטי וחד פעמי, והסיום מרגש להפליא.

גאבה (1996)

שם סרטו של מוחסן מח'מלבאף ("רגע של תמימות", " ליקוי חמה בקנדהאר") לקוח משטיח שבטי מסורתי, שצבעיו והדימויים הארוגים בו מספרים סיפורים על חיי נוודים. כאשר זוג קשישים רוחץ שטיח בנהר, צעירה בשם גאבה מגיחה מתוכו ומספרת את הסיפור השזור בו. לדבריה, היא משתוקקת בכל ליבה וגופה אל רוכב מסתורי, אך מנהגים שבטיים וסמכות משפחתית אינם מאפשרים את האיחוד ביניהם. במקום נרטיב קונבנציונלי, מח'מלבאף ארג את הסרט כמו שירה חזותית, שבה זיכרון, אגדה ודמיון משתלבים יחד, והצבעים העזים הופכים את הנוף האיראני לאריג חי.

הלוח (2000)

קבוצת מורים יוצאת לחפש תלמידים בהרים שעל גבול איראן-עירק. כל רכושם בעולם הם לוחות כתה שחורים, שהם נושאים על גבם כמו צלבים. הם יילמדו בעבור פת לחם, אם מישהו רק ייתן להם הזדמנות. אבל לאנשים באזור הקרבות יש דברים יותר דחופים לעשות. כשהמורים מותקפים על ידי מסוקי מלחמה, הלוחות מוסבים לשימושים מעשיים יותר – הסוואה מהאויב, אלונקה לסחיבת זקן חולה, מחיצה להפרדה בין חתן וכלה, הכל פרט לשימוש המקורי שלו נועדו. הלוחות השחורים והריקים מתוכן עדים למעגל שלם של חיים ומוות. סרטה של סמירה מח'מלבאף (על פי תסריט שכתבה עם אביה) צולם בתנאים קשים מאוד וללא אישור השלטונות באזור מרוחק בכורדיסטן. הפיזיות של ההפקה היא חלק מעוצמתו של "הלוח", שהוא לסירוגין ברוטאלי מאוד וגם פיוטי ומרגש. הסרט המלא:

היום שבו הפכתי לאישה (2000)

סרטה של מרזייה מח'מלבאף (זוגתו של מוחסן מח'מלבאף ודודתה/אמה החורגת של סמירה מח'מלבאף) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.

המראה (1997)

סרטו האחרון של ג'עפר פאנאהי "זו היתה רק תאונה" מועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אבל אני רוצה לחזור לסרט מוקדם יותר שלו. כשאמה של מינה בת השש, שזרועה נתונה בגבס, לא מגיעה לאסוף אותה מבית הספר, מינה מחליטה לחזור הביתה לבד. הרחובות הסואנים של טהרן מציבים בפניה שלל מכשולים, ולא כל האנשים נחמדים. כשהיא עולה על אוטובוס, הנהג מורה לה לעבור אחורה, לאזור שהוקצה לנשים. ואז, באמצע הסרט, מינה מתבוננת לעבר המצלמה ואומרת שנמאס לה מהגבס והיא לא רוצה להשתתף בצילומים יותר. הצוות שמאחורי המצלמה קצת המום, אבל כשהם קולטים שהיא לא הורידה את המיקרופון, הם מחליטים להמשיך לעקוב אחריה מרחוק, ללא ידיעתה. היא הרי עדיין צריכה להגיע הביתה, כך שהסיפור הוא עדיין אותו סיפור, אבל עכשיו הוא נחווה כתיעודי, וכאילו אמיתי יותר. "המראה" מציע שילוב מפתיע, שנון ונפלא בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו. הסרט המלא:

אין רשע בעולם (2020)

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין צולם בסתר, ובתגובה לזכייתו מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה") הואשם ביצירת "תעמולה נגד השיטה", ובית המשפט אסר עליו לעשות סרטים. הסרט מורכב מארבעה סיפורים קצרים בתבניות ז'אנריות שונות, שעוסקים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה), ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת – תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. הסיפורים חושפים את מהותם בהדרגה והדרמה האנושית לוכדת אותנו בגרון. זאת יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה וסגנונה משלימים זה את זה.

פרספוליס (2007)

אמנם מדובר בהפקה צרפתית, אבל היוצרת והסיפור הם איראניים לגמרי. העיבוד של מרג'אן סטראפי (בשיתוף עם ונסן פארונו) לרומן הגראפי והאוטוביוגרפי פרי עטה, מתאר את ילדותה כבת למשפחה משכילה באיראן של השאה, את השינויים הקיצוניים שהביאה המהפכה האיסלאמית, את שנותיה הקשות באוסטריה לשם שלחו אותה הוריה כדי להרחיקה מאימי המלחמה עם עירק, ואת החזרה הקשה למולדת שבה סתם ללכת ברחוב זאת הרפתקה מסוכנת בשביל אישה צעירה. הסרט ניחן במראה של קומיקס, ומעוצב באנימציה שטוחה ויפהפייה בשחור לבן, עם פריצות בודדות של צבע. הוא מתאר בכנות מרגשת ומלאת הומור את הפיכתה של הגיבורה שובת הלב מילדה דעתנית ומרדנית לנערה מבולבלת ומרדנית ולאישה למודת אכזבות, ומשלב בתבונה את הסיפור האישי וההיסטוריה הלאומית באופן מאיר עיניים וחודר קרביים.

הגיבור (2021)

ראחים יושב במאסר זה שלוש שנים בשל 150,000 טומאנים שהוא חייב לבהראם, אחיה של גרושתו. בתחילת הסרט ראחים יוצא לחופשה בת יומיים, במהלכה הוא מקווה לשכנע את בהראם לבטל את התלונה, ואומר לו שהוא יכול לשלם לו חצי מהחוב עכשיו, והשאר בתשלומים. מאיפה יש לו כסף פתאום אחרי שלוש שנים? זאת תחילתה של מעשיית מוסר על תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") הוא תסריטאי בחסד עליון. הבחירות שעושים ראחים, אהובתו פרקונדה וכל האנשים סביבם מניעים עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדמויות ועם הסדים שבהם הן נתונות. מה שמתחיל כדרמה צנועה, מכה גלים שהולכים ומתרחבים כשהתקשורת והרשת החברתית מגלות את הסיפור, ועושות מה שהן נוהגות לעשות – לבנות גיבורים ואז להרוס אותם. הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה, ואינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.

צבע גן העדן (1999)

סרטו הכה מרגש של מג'יד מג'ידי ("ילדי גן עדן", "באראן") מספר על הילד העיוור מוחמד שחוזר מבית ספר ללקויי ראייה בטהרן לחופשת קיץ בביתו שבכפר. בזמן שמוחמד יוצא עם אחיותיו לחוות את הטבע באמצעות צליל ומגע, אביו האלמן מתבייש בעיוורונו ומסתיר אותו מהוריה של האישה שהוא מתעתד לשאת, בחששו שהם יבטלו את החתונה. עיוורונו המוסרי של האב מוצג למול המודעות המתעצמת של מוחמד ליופי ולנוכחות אלוהית. בהיותו קשוב לחוויה של הילד העיוור, זה סרט חושי וחושני מאוד, והוא משקף מוטיב מרכזי בקולנוע האיראני שלאחר המהפכה: ילדים כעדים מוסריים לחולשותיהם של המבוגרים. הסרט המלא:

• המסך
• מלחמת איראן
• איראן
• קולנוע זר
• קולנוע
• סרטים מומלצים

ב-5 במאי 1940 מגיעים שני צעירים לתחנת הרדיו בבריסל. ברה התימהוני (בימינו ודאי היו מאבחנים אותו כבחור על הרצף) אוהב צלילים מכל הסוגים, ודודו העובד כשרת ברדיו מסדר לו התמחות אצל טכנאי הקול. אלזה היא שחקנית שמאחרת לאודישן לתסכית. השניים נתקלים זה בזו, וזאת תחילתו של סיפור אהבה יפה, רק שהכותרות בפתיחה מספרות לנו שעוד חמישה ימים הנאצים יפלשו לבלגיה, וכשאלזה חוזרת הביתה אנחנו מגלים שהיא יהודיה. סצנת הפתיחה מתרחשת בתחנת רכבת, שם ילדים יהודים שחצו את הגבול ללא אישור מגורשים בנימוס בחזרה לגרמניה. משם והלאה "רדיו בריסל" לא מרבה בסצנות טיפוסיות של סרטי שואה, וזה חלק ממה שהופך אותו לסרט עדין ויפה שכדאי לכם לשים לב אליו.

>> נטרף המוח: רצינו אקשן. רצינו דם. מה לעזאזל ראינו עכשיו
>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

ב-1981 בריאן דה פלמה כתב וביים את "התפוצצות", שגיבורו הוא טכנאי קול בסרטים שיוצא לפארק להקליט רחשי לילה. מאז המותחן הנהדר הזה אני לא זוכרת עוד סרט עלילתי שהקדיש כל כך הרבה תשומת לב לאיך נוצרים אפקטים קוליים. ברה, בגילומו של ג'ף הלמנס (Jeffe Hellemans), הוא גיבור שובה לב. הוא אינו מרבה לדבר, ומבטא עצמו בצלילים שהוא מפיק מכל מיני דברים. הוא גם שומע דברים שחולפים ליד האוזן של רובנו, וזה תורם לסרט רובד קולי עשיר (אם כי לפעמים מוזיקת הרקע מחרישה את הרעשים).

סיקוונס מרתק מוקדש לעבודה על תסכית רדיו על פי "הטיסה מעל האוקיאנוס" מאת ברטולד ברכט – יצירה שנכתבה בהשראת טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו יורק לפריז ב-1927. במאי התסכית מתלהב מהמסר שטכנולוגיה יכולה לאחד את האנשים ומעדיף להתעלם מהעובדה שלינדברג תומך בנאצים. משום שהבי.בי.סי שלחו בטעות הקלטה לא נכונה, ברה נדרש לאלתר צלילים של מטוס ולצורך כך מפרק את האופנוע של דודו.

במקביל, אלזה (פמקה ונהובה), שהגיעה עם אביה ואחותה מווינה, מתחמקת מהפקיד באגף משאבי אנוש, שמבקש לראות תעודת זהות וכתובת. בעצם פנייתה לרדיו היא ממרה את פי האב, שרוצה לעזוב את בלגיה בהקדם ומבקש ממנה להישאר תחת הרדאר. אלזה היא צעירה שאפתנית ומתריסה שלובשת מכנסיים (ומה שנראה כחולצה הפוכה) ונמאס לה להמשיך לברוח. בהקשר היסטורי שונה היינו מזדהים בקלות עם הבת המורדת, רק שכאן אנחנו יודעים שהאבא צודק.

בזמן שהאיום הנאצי מרחף על פני הסרט, החיזור החינני בין ברה ואלזה לוקח אותו להפלגות של פנטזיה רומנטית, שמשתלבות יפה עם התפאורה התקופתית. התמונות הפנורמיות של בריסל כפי שהיא נראית מעליית הגג בה מתגורר ברה אולי נוצרו בכלים דיגיטליים, אך הן נראות כמו ציורי הרקע על זכוכית שבהם השתמשו בהוליווד של שנות הארבעים, בתוספת מודלים מוקטנים.

המרחב הסוגסטיבי של בניין הרדיו המודרניסטי, עתיר הקומות והמדרגות, מאוכלס בעוד שלל דמויות – מנהל התחנה הסימפטי שמתיימר לגונן על עובדיו (אבל הם מתבקשים להיות מקצועיים ולספוג אנטישמיות והטרדות מיניות בלי להתלונן), טכנאי הקול הנרגן, כוכב התסכיתים הוותיק שמתגלה כפשיסט, הדוד והדודה הנחמדים שברה מבלגן להם את הדירה. כולם מאוירים היטב, ומחזיקים אותנו מעוניינים.

הסרט סופר את הימים לקראת הפלישה הנאצית, וסצנת השיא מתרחשת עם הגעתם. דווקא בשלב הזה הבחירה הפיוטית של הבמאי הפלמי פרנק ון פאסל פחות עבדה לי. אבל הסיום יפה. ון פאסל הוא במאי ותיק, שסרטו המפורסם ביותר עד כה היה "Manneken Pis" עתיר הפרסים מ-1995 (אחרי כן הוא עבד בעיקר בטלוויזיה). זה סרטו הראשון שמופץ בישראל, מן הסתם בשל ההקשר היהודי. יש בו פרטים היסטוריים מעניינים, אבל בעיקרו זה סיפור אהבה עתיר צלילים שמצליח להימנע מהמהמורות הטיפוסיות לסרטי שואה.

4 כוכבים
The Soundman בימוי: פרנק ון פאסל. בלגיה 2025, 120 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• סרטים מומלצים
• בלגיה

בתחילת השבוע זכה "הסוכן החשאי" בפרסי גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית. כמצביעה לגלובוס הזהב, הייתי בין אלה שנתנו את קולם לשתי הזכיות האלה. למען האמת, הוא היה הבחירה שלי גם בקטגוריית סרט הדרמה הטוב ביותר. בחרתי לציין זאת כדי לחדד שעל אף שאני יודעת מעט מאוד על ההיסטוריה ועל הקולנוע של ברזיל, ולא אוכל לספר לכם איך סרטו של קלבר מנדונסה פיליו משתלב בתוכם, צפיתי בו בהנאה גדולה, ויצאתי ממנו משוכנעת שזה אחד הסרטים הכי טובים של 2025.

>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"הסוכן החשאי" עובד בשלל רבדים – כמותחן, כקומדיה שחורה, וגם כדרמה חברתית היסטורית. לאורך הדרך הוא מחליף צבעים וטונים, אך הוא מגובש לחלוטין. זה סרט מלא חיים, מלא קולנוע, מפתיע וממלא את הלב. כפי שמצוין בכותרות הפתיחה, הסרט מתרחש ב-1977, ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. חיפושית צהובה עוצרת בתחנת דלק לצד כביש כפרי (הסרט מנוקד בעוד כמה כתמים צהובים כאלה, המופיעים ברגעי מפתח). הנהג מופתע לראות שבחזית התחנה מוטלת גווייה, מכוסה קרטון. גבר יוצא אליו ומסביר שהיא שם כבר כמה ימים מאז הרצח, ושבמשטרה אמרו שיבואו בעוד שבוע. בדיוק אז מגיעה מכונית משטרה, אבל השוטרים כלל לא מעוניינים בגופה אלא בנהג, שמשתדל להצניע את חששו שהם באו בשבילו. אבל גם זה לא הסיפור.

כך נפתח "הסוכן החשאי", באיור אבסורדי של מדינה מפוררת תחת משטר טוטליטרי ומושחת עד היסוד. הנהג ממשיך בדרכו ומגיע לרסיפה, בירת מדינת פרנמבוקו שבצפון מזרח ברזיל. שם מקבלת את פניו זקנה חביבה בשם דונה סבשטיאנה, המנהלת בית מחסה חשאי לאנשים שנרדפים על ידי השלטונות. כשארמנדו, המכונה מרסלו (ואגנר מורה), מציג את עצמו בפני שותפיו לגורל, אנחנו מתוודעים לעברו כפרופסור בחוג למדעים, שהעז להתעמת עם מנהל חברת החשמל של ברזיל שהשתלט על האוניברסיטה, והעלה את חמתו עד כדי כך שהוא נאלץ לאמץ זהות בדויה ולהסתתר עד שיוכל לברוח מהמדינה.

הסיפור נע קדימה ואחורה ולצדדים, ומצרף עוד ועוד דמויות, בהן צמד מתנקשים בשכר, מפקח משטרה מושחת ושני בניו, רופאת שיניים סקסית, ילד יפה להפליא, בעל בית קולנוע, משפחת פליטים מאנגולה, וגם רגל כרותה בעלת חיים משלה. אחרי הצפייה קראתי שמקורה של הרגל, שמקפצת ברחובות העיר ובועטת באנשים, הוא באגדה אורבנית שנפוצה ברסיפה בשנות השבעים. בסרט היא משמשת כדימוי סוריאליסטי, מצחיק ומצמרר, לדיכוי פוליטי.

מבין שלל הדמויות הנהדרות – בהן גם יהודי ניצול שואה (אודו קיר המנוח בסרטו האחרון) שמפקח המשטרה מתעקש להציגו כפושע נאצי תוך כדי שהוא מפיק הנאה מעוותת מצפייה בצלקות שעל רגליו – אף לא אחת מזוהה כסוכן חשאי. הפעם היחידה שהתואר הזה מופיע על המסך הוא בכותרות "האיש מאקפולקו" בכיכובו של ז'אן פול בלמונדו, שמוקרן בבית הקולנוע השייך לאביה של רעייתו המנוחה של ארמנדו. בדומה לגיבורים של היצ'קוק (למשל ב"מזימות בינלאומיות"), ארמנדו הוא אדם מן היישוב שחייו ירדו מהמסלול, והוא נאלץ לפתח כישורים של מרגל כדי לשרוד (מפקח המשטרה אף טוען שהוא נראה כמו שוטר). כלומר, שם הסרט הוא סוג של הונאה, ובדיעבד גם רמז לחמקמקות הז'אנרית שלו.

הסרט מתרחש בזמן הקרנבל – הדמויות מדברות עליו אך לא מגיעות אליו – כך שאפשר גם להגדיר אותו כקרנבל של ז'אנרים. סרט נוסף שנארג לתוך הקנבס העשיר של "הסוכן החשאי" הוא "מלתעות" של ספילברג. בנו הקט של ארמנדו מפתח אובססיה אליו, אך סבו לא מרשה לו לצפות בו מחשש שיפתח טראומה. ובכל זאת, הכריש כמו מגיח מהסרט ומשתלב בעלילה הברזילאית באופן אבסורדי, מטאפורי ונפלא.

ואגנר מורה, שהתפרסם בתפקיד פבלו אסקובר ב"נרקוס", מגיש הופעה שקטה, סימפטית וכובשת לחלוטין. יש לציין שהוא מופיע בסרט בתפקיד כפול. אבל מי שגונבת את ההצגה בזמן המסך המצומצם שלה היא טניה מריה קטנת הקומה בתפקיד אם הבית הקשישה, ששובה את הלב בשכל הישר ובהומניזם שלה. מריה, שאינה שחקנית מקצועית, הופיעה בתפקיד קטן ב"בקוראו" סרטו הקודם של מנדוסה, והוא נדלק עליה. במהלך הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים, כשמריה נראתה בכותרות הסיום של "הסוכן החשאי", הקהל באולם מחא לה כפיים בהתלהבות. וזה נותן לכם מושג לגבי סוג המעורבות הרגשית שמעורר הסרט הנפלא הזה על החיים בדיקטטורה.

5 כוכבים
The Secret Agent בימוי: קלבר מנדונסה פיליו. עם ואגנר מורה. ברזיל 2025, 158 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע זר
• ברזיל
• סרטים מומלצים

עד לאחרונה, הקולנוע הנורדי היה מזוהה עם במאים משוודיה (אינגמר ברגמן, רובן אוסטלונד), דנמרק (קרל דרייר, לארס פון טרייר) ופינלנד (אקי קאוריסמקי). גם בנורווגיה עשו סרטים, אך הם לא זכו למוניטין בינלאומי דומה. המצב הזה מתחיל להשתנות, כשכמה קולנוענים נורווגים עושים לעצמם שם בפסטיבלים. לצד יואכים טרייר, שסרטו "ערך סנטימנטלי" נחשב למוביל בתחרות על האוסקר לסרט הבינלאומי (צופים לו מועמדות גם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר), ואמילי בליכפלדט שסרטה הנהדר "האחות המכוערת" הוקרן בקולנוע לב, כדאי להתחיל לשנן את השם דאג יוהאן האוגרוד.

>> "מרשעת: חלק 2" הוא סרט מרהיב וסוחף שאין בו רגע מיותר
>> "נאנדאורי" הוא סרט מסוגנן ועז מבע. רק דבר אחד חסר לו

ב-2024 האוגרוד יצר טרילוגיית סרטים בשם "סקס", "חלומות" ו"אהבה". "סקס" הופץ בארץ בשנה שעברה תחת השם "מין אנושי", ועכשיו יוצאים למסכים גם שני הסרטים האחרים, שהם טובים אף יותר. מדובר בדרמות קומיות דברניות מאוד, עתירות אבחנה, מתובלות בהומור דק ומשובצות בהפתעות קטנות, שבוחנות לעומק פנים שונות של מערכות יחסים בעידן שבו אנו חיים.

"חלומות", שקטף את דב הזהב בפסטיבל ברלין, מספר על בת 17 שמתאהבת במורה הצעירה והמגניבה שלה וכותבת על חוויותיה ועל רגשותיה ביומן. כשסבתה ואמה קוראות את הטקסט האינטימי שכתבה הן מתחבטות מה לעשות איתו, וזה לא הולך לאן שאתם חושבים. "חלומות" הוא סרט התבגרות עדין, חכם, שנון ומשוחק לעילא. הוא כל כך מדייק את החוויה הנשית על דורותיה, שכמעט קשה להאמין שנוצר על ידי גבר ("סקס" התמקד בחוויה של גברים).

"אהבה", הסרט השלישי בטרילוגיה, עוקב אחר סיפוריהם המקבילים של אישה וגבר, שעובדים יחד בבית חולים. שוט הפתיחה מתמקד בפציינט המקבל דיאגנוזה שיש לו סרטן ערמונית. הרחק מאחוריו, מחוץ לפוקוס, יושב אח במדים לבנים, כמו היה חלק מהתפאורה. הרופאה מריאן (אנדראה בריין הוביג) מסבירה לפציינט לגבי הטיפולים השונים והשפעותיהם והוא יוצא מהחדר. רק אז האח נכנס לפוקוס ואומר לרופאה שהפציינט לא הבין מה היא אמרה לו. זה הסימן הראשון שטור (טאיו צ'יטאדלה יקובסן) הוא בחור טוב, עם קשב לצרכים של אחרים ושהוא עומד להיות דמות מרכזית בסרט.

מריאן וטור ישובו וייפגשו במעבורת מאוסלו לחצי האי נסודן – טור מתגורר שם, מריאן מפליגה לסוג של דייט עם אולה, גיאולוג גרוש שחברתה הנשואה היידי מנסה לשדך לה. השיחה הנעימה שמתפתחת בין הרופאה והאח, כשהיידי משקיפה עליהם מהצד, מעוררת רושם שזה הולך לכיוון של קומדיה רומנטית, אבל זה משום שאנחנו משליכים על הסרט את הציפיות שלנו שנבנו אחרי צפייה ביותר מדי סרטים המצייתים לאותן תבניות מקובלות. "אהבה" אינו סרט כזה.

מריאן תפגוש את הגיאולוג בביתו היפה הצופה על אוסלו ותידלק עליו, רק שאין לה כל כוונות להתחתן. במעבורת בדרך חזרה לעיר היא תשוב ותפגוש את טור שיספר לה שהוא מרבה להפליג כדרך לפגוש גברים מזדמנים. כך הוא יתוודע לפסיכולוג ביורן (לרס יקוב הולם), דמות שולית בשני הסרטים האחרים בטרילוגיה, שכאן מקבלת סיפור כואב משל עצמה.

כשם ששוט הפתיחה בלבל אותנו לחשוב שטור הוא בסך הכל סטטיסט, והתמקד דווקא בדמות שולית, כך גם בהמשך הסרט אנחנו פוגשים דמויות נוספות (כמו גרושתו של אולה, וגבר שמריאן פוגשת במעבורת) ולא מיד יודעים אם הן עומדות להיות אורחות לרגע בעלילה או דמויות מרכזיות. כצופים אנחנו מוזמנים להקשיב להן ולחוש אמפתיה לכל אחת ואחת מהן. לפעמים הדיאלוגים קצת דחוסים מדי (היידי היא עובדת עירייה שמנסה להרים פרויקט לחגיגות מאה שנה לאוסלו, ולכן מספקת סיור מודרך, מעניין בפני עצמו, בנושא התבליטים שעל קירות בניין העירייה), אבל המונולוגים הווידויים והתהיות הקיומיות רלוונטיים ונוגעים.

באחת השיחות של מריאן עם אולה היא מקריאה לו משפטים מתוך היומנים של אתי הילסום.עיבוד נפלא של חגי לוי ליומנים מוקרן עכשיו בקולנוע לב. כמו "אתי", "אהבה" מתברך בהתבוננות מעמיקה ואוהדת באנשים שמתעקשים על החופש שלהם, ועם זאת מקדישים את עצמם מתוך בחירה אישית לטיפול באחרים. שוטים של המפרץ ובית העירייה מנקדים את הסרט במעין נקודת מבט נוספת, חיצונית לדמויות, ההפלגות החוזרות במעבורת צוברות ממד מטאפורי, ובהדרגה האניצים השונים מתאחדים לסרט יפה על אהבה וביטוייה השונים.

4 כוכבים
Kjærlighet בימוי: דאג יוהאן האוגרוד. עם אנדראה בריין הוביג. נורבגיה 2024, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• סרטים מומלצים
• קולנוע זר