לצוד פילים: פיל לבן

ג'ון קליז, אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם, היה אמור לבוא לירושלים לגלם שחקן חסר כשרון ועתיר פוזה ב"לצוד פילים", אבל הוא לקה בלבו ובמקומו קיבלנו את פטריק סטיוארט. חבל, כי חוץ מקול בריטון מרשים, קרחת מלכותית והילה של שחקן שייקספירי, סטיוארט תמיד היה שחקן שטוח, והקריקטורה שהוא מעצב אינה מתרוממת. לצדו מככבים שני שחקנים הרבה יותר מוכשרים – ששון גבאי ומוני מושונוב המצוינים – ונער שמתגלה כטעות ליהוק. לא פשוט למצוא נער שיכול לגלם תלמיד מחונן וחסר כישורים חברתיים שגם קצת מגמגם, אבל רשף לוי היה חייב להמשיך לחפש. גיל בלנק אינו עומד במשימה, וחבל, כי יש כאן פוטנציאל לדרמה קומית מוצלחת.

כשאביו של יונתן בן ה־12 הולך לעולמו, אמו דורית (יעל אבקסיס) יוצרת קשר עם סבא אליהו (גבאי), שמעולם לא ראה את נכדו. אליהו מתגורר בבית אבות עם חברו מימי הלח"י, ניק (מושונוב), ועם אשתו השרויה בתרדמת. אחיה, לורד סיימון (סר סטיוארט), מגיע גם הוא לבית האבות, ושלושת הזקנים מתאחדים סביב הנער ומחליטים לשדוד בנק כנקמה במנהלו התולעתי (משה איבגי), שניצל את ההזדמנות והתלבש על דורית.

ההכנות לשוד וביצועו הם החלק הכי מגובש בסרט, קומית, עלילתית וסגנונית (ערד שוואט הפליא לעצב את חלל הבנק). אבל עד שהתוכנית מתלכדת, הסרט מפורר למדי, ונע בין סצנות מבדרות לסצנות מקרטעות המבוימות בגסות, ויש בו חלקי רעיונות שפשוט לא הולכים לשום מקום. מדי פעם משולבים ברצף ראיונות מאוחרים עם הדמויות שמספרות למצלמה מה ואיך היה, כמו בסרט תיעודי. הבחירה הכבר לא מקורית הזאת אינה הופכת לחלק אינטגרלי מהסגנון של הסרט, והיא צורמת למדי. ולאן נעלמה הנערה שיונתן לכאורה מאוהב בה באחת הסצנות?

ההומור חצי עובד, אבל כשלוי מנסה גם לרגש אותנו, הסרט יוצא מסנכרון והכל מתחרבש (פחות או יותר כמו ב"איים אבודים"). מה שכן, "לצוד פילים" מציג את ירושלים בכל יופייה, עם או בלי קשר לעלילה, והקרדיט הולך לצלם ירון שרף, שמרבה לצלם את העיר ("קרוב לבית", "הערת שוליים") וכל פעם מעניק לה מראה אחר.