הסרט שהופך את האינתיפאדה השנייה לאטרקציה תיירותית (וזה מצוין)

כשמחפשים בגוגל "ירושלים" או "Jerusalem", התמונות הראשונות שמתקבלות הן של הר הבית וכיפת הסלע. קצת מתחת מופיעות תמונות של המוני אנשים עם דגלי ישראל. כשמחפשים בעברית מופיעות גם תמונות של אנשים בסיורים מודרכים, וכשמחפשים באנגלית רואים חיילים ושוטרים ברחובות העיר העתיקה. הפער בין איך חווים את ירושלים אנשים שגרים בה, לבין איך מציגים אותה לתיירים מחו"ל, הוא הנושא החשוף של סרטו של בן העיר יוסי עטיה, שזכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2019, ומגיע עכשיו להקרנות ספורות בקולנוע לב. מתחת לפני השטח מציץ נושא נוסף – הטראומה של התבגרות בשגרת פיגועים, כשכל זיכרון יפה, כמו נשיקה ראשונה, מוכתם באימה. עטיה כתב, ביים (עם דוד אופק) וגם מגלם את התפקיד הראשי בסרט המיוחד הזה, העוטה דוק של אירוניה מרירה.

רונן מטלון יוצא בבוקר מדירתו שבירושלים, נועל את הדלת, ואז חוזר אחורה לבדוק שהיא אכן נעולה. זה רמז ראשוני לכך שהבחור לא לגמרי סגור על עצמו. כשהוא יושב לשתות קפה ברחוב יפו הוא נתקל בסיור מודרך שבו המדריכה מספרת באנגלית מה קרה שם לפני מאה שנה ואיך עכשיו הכל יפה ונקי. זה מטריד אותו (רעש המיקרופון של המדריכה חורק לו באוזניים – עוד רמז לשריטה הנפשית שלו), והוא נדחף ואומר שהכל אשליה, ושלפני 15 שנה זה היה אזור מלחמה.

המפגש הזה מניע את רונן להתחיל להנחות סיורים לתיירים באתרי פיגועים בעיר הקודש (ישראלים אינם מורשים להצטרף). הוא מסרב בעקשנות לקחת כסף כי לדבריו הוא "לא רוצה לעשות מזה ביזנס. כמו תגלית, רק הפוך" (שותפו לדירה כבר ימצא דרך למסחר את העסק, על אפו ועל חמתו). מה שהוא מספר מבוסס על ידע אישי, על ערמות העיתונים שאגר בדירתו, ועל לוחות זיכרון שמפוזרים בסביבה. עם הזמן הוא מוסיף עזרים וטבלאות להדגמה, ובוחן את התיירים עם שאלות מאתגרות – כמה הרוגים צריכים להיות כדי שיציאה לבילוי באותו ערב תיחשב לבלתי קבילה? הוא גם מחלק למשתתפים בסיור טלפונים ישנים ומתרגל איתם שיחות-אחרי-פיגוע להודיע למשפחה שהכל בסדר. רונן אינו מוסיף לדבריו כל רקע היסטורי או פוליטי – הוא רק מתאר באנגלית רצוצה את שיטת הפעולה של המחבלים, וכמה הרוגים היו בכל פיגוע.

כמו תגלית, רק הפוך. "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי"

בשלב מסוים המדריך הממושקף מוסיף את האבחנה שלוחות הזיכרון משקפים שינוי באווירה הציבורית – בשנות התשעים נכתב בהם "זיכרונם לברכה" ואילו בשנות האלפיים "השם ייקום דמם". זה החיווי המוסרי המפורש היחידי בסרט, שמותיר לצופים את ההחלטה לאן לקחת אותו. "נולדתי בירושלים" אינו מנסח אמירות פוליטיות מובהקות, ועדיין מניפי דגלים לא ירגישו בו נוח. כשמישהי שואלת את רונן למה הוא עושה את הסיורים האלה, הוא נותן תשובה לא משכנעת. אבל בחירתו לדלג באופן שיטתי על פינת רחוב מסוימת שבה תלוי לוח עם שמות של קורבנות מסמנת שככל הנראה יש לו קשר אישי למקום ולאירוע.

"נולדתי בירושלים" נולד כמופע בשם "מטראומה לפנטזיה" שעטיה יצר במסגרת "פסטיבל מתחת להר" בשנת 2012. הסיור התחקה אחר פיגועי ההתאבדות שאירעו ברחוב יפו בין השנים 2005-2010. שלוש שנים אחרי כן הוא יצר סרט קצר באותה רוח, ומאוחר יותר הרחיב אותו לסרט באורך מלא, עם דוד אופק ("המנגליסטים", "ההרוג ה-17", "האגדה על ניקולאי וחוק השבות") כבמאי שותף. ההרחבה כוללת עלילה רומנטית מודבקת בחברתה של ליהי קורנובסקי, שלא פותחה דיה ולכן היא צורמת. קו עלילתי נוסף, גם הוא גנרי אבל משכנע יותר, מוקדש לאביו של רונן שמסרב להכניס לביתו מטפל זר. אבל הסצנות הטובות ביותר הן אלה שנצמדות לרעיון המקורי.

זה טקסט קולנועי יוצא דופן, שצולם כמו סרט תיעודי בהשתתפות תיירים אמיתיים מרחבי העולם – יפנים, אירופאים, וגם כמרים אפריקאים. כולם משתפים פעולה בדרגות שונות של התלהבות (אופק מתמחה בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים ובטשטוש הגבולות בין קולנוע תיעודי לעלילתי). הסרט מזכיר בטעמו האבסורדי-חמצמץ את המוקומנטרי הקצר "יונה סידס" (אסף ברנשטיין, 1995) שעוקב אחר מורה דרך תימהוני (דרור קרן) המסייר בארץ עם חבורת תיירים נוצרים. אבל יש לו טעם ייחודי משלו, והוא מציע מבט עקום ושנון מאוד על מציאות חיים מטורפת שלא מפסיקה להיות אקטואלית.

3.5 כוכבים. בימוי: יוסי עטיה ודוד אופק. עם יוסי עטיה, ליהי קורנובסקי, אליק שמעונוב, איתמר רוז. ישראל 2019, 83 דק'
ההקרנות הקרובות: לב תל אביב, דיזנגוף סנטר, דיזנגוף 50, שני 8.8, 19:30. לב סמדר, לויד ג'ורג' 4 ירושלים, שלישי 9.8, 19:30