חמישה סרטי מופת ישראלים שביימו נשים

בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי, הרכבתי רשימה של חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.

כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.

כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב: פרינסס של טלי שלום עזר, ההיא שחוזרת הביתה של מיה דרייפוס והנותנת של הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.

אור – קרן ידעיה, 2004

חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן, ז׳אן דילמן – אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.

מתוך: "אור", 2004. ביימה: קרן ידעיה

אפס ביחסי אנוש – טליה לביא, 2014

סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולה חיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.

לא פה, לא שם – מייסלון חמוד, 2016

סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.

סופת חול – עילית זקצר, 2016

כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי, סופת חול מבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.

אשה עובדת – מיכל אביעד, 2018

מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדת הוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית. אשה עובדת עוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.