סוג של מוות: הסרט הזה לא ייזכר כאחד מרגעיה הגדולים של גל גדות

לפני חמש שנים "רצח באוריינט אקספרס", עיבוד קלוקל לספרה של אגתה כריסטי, זכה משום מה להצלחה קופתית גדולה. כבר באותה שנה הוכרז שאותו צוות – התסריטאי מייקל גרין והבמאי קנת בראנה – יביא למסך ספר נוסף של כריסטי, "מוות על הנילוס", שגם הוא עוקב אחר מעללי הבלש הבלגי המשופם הרקול פוארו. הסרט השני נוצר בתקציב הרבה יותר גבוה, והוא יוצא למסכים בעולם אחר, שבו סרטים נטולי גיבורי-על ומכוניות מהירות מתרסקים בזה אחר זה. מה יהיה גורלו של "מוות על הנילוס" נדע רק בשבוע הבא, אבל יש להניח שתהיה כאן חזרה כמעט מדויקת על מה שקרה בסבב הקודם. ב-1974 ההכנסות הגבוהות של העיבוד הקולנועי הראשון ל"רצח באוריינט אקספרס" הביאו להפקת "מוות על הנילוס" שעלה הרבה יותר כסף ולא הצליח לשחזר את ההצלחה.

מבט חוזר בעיבוד מ-1978 מגלה שדווקא מדובר בסרט בעל ערכים בידוריים לא מעטים, שמתעלה מכל בחינה על העיבוד הנוכחי. נתחיל מזה שהסרט ההוא צולם באתרים האמיתיים שבהם הסיפור מתרחש – אסואן, לוקסור, אבו סימבל – מה שהעניק לו ערך אקזוטי ותיירותי גבוה, בעוד ההפקה החדשה בכלל לא הגיעה לנהר שבכותרת. הסרט צולם במרוקו על רקע תפאורות מלאכותיות עם תוספות של אפקטים ממוחשבים, והכל נראה מצוחצח מדי, דיגיטלי מדי, ונטול אווירה. ועם כל הכבוד לגל גדות, העיבוד הקודם ניחן בקאסט אדיר, שכלל את מגי סמית, בטי דיוויס, ואנג'לה לנסברי (בהופעה הורסת כסופרת של רומנים רומנטיים עם נטייה לדרמת יתר). שלא לדבר על זה שפיטר יוסטינוב הוא פוארו הרבה יותר חינני ומשכנע מקנת בראנה.

אבל "מוות על הנילוס" של בראנה הוא סרט חיוור לא רק בהשוואה לקודם, אלא גם בפני עצמו. כמו בספר מסופר על יורשת (גדות) שנישאת לארוס של חברתה (ארמי האמר) ויוצאת איתו לירח דבש במצרים, שם מצטרפים אליהם שלל טיפוסים לשיט על הנילוס, שבמהלכו חלקם נרצחים. אלא שהתסריט לוקח לעצמו הרבה מאוד חירויות, ואף לא אחת מהן מצדיקה את עצמה. כמה וכמה דמויות הומרו בדמויות אחרות, שתואמות את דרישות התקינות הפוליטית העכשווית, אך אינן אותנטיות לחברה האנגלו-סקסית הגבוהה של 1937.

מוות על הנילוס

כך, למשל, במקום הסופרת אנחנו מקבלים זמרת ג'ז שחורה בעלת אותו שם (סופי אוקונדו), שלא ברור מה היא עושה בסיפור. בתה הנאווה של הזמרת (לטישה רייט מ"הפנתר השחור") מאורסת לבחור לבן (טום בייטמן), ואף אחד לא מניד עפעף. אפילו אמו הציירת (אנט בנינג), שמתנגדת לשידוך בכל מאודה – ושכרה את פוארו לעקוב אחרי הצעירה בתקווה שיגלה דברים מפלילים – אינה מוטרדת בשום פנים ואופן מגוון עורה. אבל כשעורך דין הודי (עלי פזאל) מסתיר את אקדחו, הוא אוחז בטיעון ש"אם השוטרים (במצרים, כן?) יראו גבר כהה עור עם אקדח הם מיד יירו בי". כלומר, הסרט לא החליט באיזה עולם הוא מתרחש. זאת רק דוגמה אחת לשלל הצרימות האנכרוניסטיות ומעוררות הגיחוך בסרט (שלא לדבר על כך שהבלש המהולל של כריסטי לא היה מסכים לעקוב אחרי בחורה – הוא היה נעלב מההצעה).

הסרט מתחיל בשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה, שם פוארו הצעיר מפגין את חושיו המחודדים. אבל אז מתפוצץ לצידו מוקש ומרסק את פניו, ומתברר שזה סיפור המקור של השפם המפואר. הגילוי שמלחמת השוחות האיומה מגויסת לסרט כתירוץ לסימן ההיכר המפורסם של פוארו מעורר קבס. אחרי שבהופעתו הקודמת על המסך פוארו/בראנה הפך לגיבור אקשן מיומן, הפעם הסרט מנסה להפוך אותו גם לגיבור רומנטי. ההחלטה הנרקיסיסטית הזאת של הבמאי-שחקן (שרבים מסרטיו לוקים בנרקיסיזם) לא רק חוטאת לדמות שבראה כריסטי – היא פשוט לא עובדת. כי למרות כל המאמצים, בין הבלש לזמרת הג'ז שהוזכרה למעלה אין שום כימיה, רק אוויר (כדברי ג'ין קלי ב"שיר אשיר בגשם").

מתוך מוות על הנילוס

לצד גדות כיורשת הזוהרת (זה לא ייזכר כאחד התפקידים הטובים שלה), בראנה ליהק כמה קומיקאים בריטים אהובים לתפקידים דרמטיים. אלא שהאסטרטגיה הזו אינה מניבה דיווידנדים, גם בשל התסריט הלקוי. ראסל בראנד מגלם רופא שהוא גם ארוסה הקודם של היורשת, ולא ברור למה הזמינה אותו, ומדוע הגיע, לירח הדבש שלה במצרים. אפשר היה לצפות שהליהוק של הצמד הוותיק ג'ניפר סונדרס ודון פרנץ' כאשת חברה ובת לווייתה יניב רגעים מוצלחים, אבל לא כך קרה.

גם שאר השחקנים לא מקבלים הזדמנות לבדר את הצופים כראוי. אמה מקיי היפהפייה מ"חינוך מיני" טובה למדי בתפקיד האקס הקנאית שרודפת אחרי הזוג הצעיר למצרים. אבל כשרואים מה מיה פארו עשתה עם התפקיד בעיבוד הקודם, מבינים עד כמה מקיי היא ליהוק שגוי.

מה שעובד בסרט הוא מה שנשאר מכריסטי – סדרת הרציחות והפענוח המפותל שלהן. כי אף שהקהל היום כבר מורגל באינספור וריאציות וחיקויים, כריסטי עדיין מצליחה לבלבל ולהפתיע. אבל ההדגשים הדרמטיים בבימוי של בראנה רק מפריעים.

2.5 כוכבים
Death on the Nile בימוי: קנת בראנה. עם גל גדות, אנט בנינג, קנת בראנה, ארמי האמר, לטישה רייט. בריטניה 2022, 127 דק'