"עלובי החיים" מפתיע עם מערכה אחרונה מהממת

ילד כהה עור מתעטף בדגל צרפת ויוצא לרחובות פריז להצטרף להמוני החוגגים את ניצחון נבחרת צרפת במונדיאל 2018. ברקע התמונה נראה שער הניצחון. בתוך פרץ הפטריוטיות שנלווה לניצחונות בכדורגל, הפתיחה של "עלובי החיים" מסמנת את הילד כדימוי חדש של צרפת. אבל זו הפעם האחרונה בסרט שנראה את המונומנט ההיסטורי הזה שמעוטר בדימויים של נערים צרפתים עירומים נלחמים באויב משוריין. שאר הסרט מתרחש בשכונת מונפרמי הממוקמת 17 ק"מ ממרכז פריז, מאוכלסת במהגרים מאפריקה ונראית כמו מחנה פליטים ברצועת עזה.

"עלובי החיים", המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, עוקב אחר השוטר סטפן (דמיין בונאר) שמצטרף ליחידה המפטרלת בשכונה במטרה להשליט סדר. נראה שהממסד הסיר כל אחריות מהטריטוריה, שסובלת מהזנחה פושעת ומנוהלת על ידי בוסים מקומיים שמנהלים ביניהם מאבקי שליטה. עוטים שכפ"צים ומצוידים באקדחים עם כדורי גומי, שותפיו ליחידה, כריס וגוואדה, מנוסים בשטח ומכירים את כל החשודים המיידיים. הם מתהלכים ברחובות באופן אדנותי שכל כולו הפגנת כוח, גם כלפי השוטר החדש.

"עלובי החיים" (באדיבות בתי קולנוע לב)

כשאיסה, הילד משוט הפתיחה, גונב גור אריות מקרקס צועני, בעל הקרקס וחבורת בריוניו פונים ל"ראש העיר" של השכונה ודורשים שהוא יוחזר. שלושת השוטרים מתערבים בניסיון להרגיע את הרוחות הסוערות, ויוצאים לחפש את הגור. בינתיים הילד בז (אל חסאן לי, בנו של במאי הסרט) מטיס רחפן מצויד במצלמה מעל בנייני השכונה, מציץ בחלונותיהן של נערות, ומנציח מקרה של אלימות משטרתית קיצונית. כרטיס הזיכרון של המצלמה הופך לגביע הקדוש של הסרט, ושלל הגברים שאליהם התוודענו במהלך הסיור בשכונה רוצים לשים עליו את ידם. העובדה ששני ילדים מניעים את הדרמה של הסרט מהותית למשמעות שלו, ומדמה אותו למעין סרט ילדים אפל.

זה סרטו הארוך הראשון של בן השכונה לאדג' לי, שהוריו הגרו לצרפת ממאלי והוא נושא בגופו את סימני האלימות המשטרתית שהוא מתאר. עם ניסיון אישי כזה, אין פלא שהסרט זועם ומבויים בריאליזם אינטנסיבי ואגרסיבי מאוד. המערכה הראשונה בנויה בתבנית "בא לשכונה שוטר חדש", שדרך עיניו אנחנו מתוודעים לאזור ומתחלחלים מהגזענות של מפקד היחידה כריס, שנהנה להפגין את סמכותו גם באמצעות הטרדה מינית של בנות אקראיות בתחנת האוטובוס. אבל אם חשבנו שאנחנו יודעים לאן הסרט הולך – ועל בסיס היכרותי עם דרמות ריאליסטיות בועטות אכן טעיתי לחשוב כך – "עלובי החיים" מפתיע עם מערכה אחרונה מהממת, שצוברת מימדים אפוקליפטיים וסימבוליים.

רפרנסים והדים לרומן של ויקטור הוגו על עניים מנוצלים הנרדפים על ידי משטרה אכזרית ועל מרד הסטודנטים של 1832, מפוזרים על פני הסרט (שנדמה ששאב השראה גם מ"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו מ-1933). בתחילתו ניידת המשטרה חולפת על פני בית ספר שנקרא על שם הסופר ונאמר לנו ששם הוא כתב את ספרו הנוקב, שניסח כתב אשמה נגד החברה הצרפתית. עם זאת, גם מובהר לנו שאף אחד מגיבורי הסרט לא קרא את הרומן (או ראה את המיוזיקל), כי אלה אינם אנשי ספר והם חסרים כל מודעות תרבותית או היסטורית, וזו חלק מהבעיה. הציטטה הידועה של הוגו שמסיימת את הסרט – "אין עשבים שוטים ואין אנשים חסרי ערך, יש רק חקלאים גרועים" – מסמנת שלאדג' לי שאף ליצור כאן את "עלובי החיים" של המאה ה-21, המאה של הפליטים ושל בני המהגרים שנמאס להם.

ציון: 4/5
סרט על: שוטר חדש מגיע לשכונת מהגרים אלימה מזרחית לפריז
ללכת? כן. חבית נפץ עם סיום מהמם

Les misérables בימוי: לאדג' לי. עם דמיין בונאר, אלכסיס מננטי, ג'יבריל זונגה. צרפת 2019, 103 דק'