"החבר השמן שלי" מפספס הזדמנות לעשות משהו מעניין

בכותרות הסיום של "החבר השמן שלי" יש פירוט של "ספרים מצטלמים" בסרט. הוא כולל תשעה ספרים, בהם "כופרי חולית" של פרנק הרברט, "השפעה" של ג'יין אוסטן ו"בלונדיניות ברגדרוף" של פלאם סייקס. שוט הפתיחה של הסרט מתמקד בספר, והשאלה הראשונה בסרט היא "מה אתה קורא?". כך הסרט מספר לנו שספרים הם חשובים, ושהם אחד הגורמים העיקריים לחיבור בין גיבורי הקומדיה הרומנטית הזאת. לא פעם הם גם נראים קוראים ספר, על הספה או באמבטיה. אבל כשהם מחליטים לדבר על הספרים – כי אליק מתלוננת ש"אין לי כמעט אף אחד לדבר איתו על ספרים" – זה נשמע ככה: אליק: "איך 'מלחמה ושלום?'". ג'יימי: "פקינג פגז…וואו, פשוט וואו". ואז נזרקים לאוויר שמות של עוד סופרים וספרים. עכשיו, זה לא שקומדיה רומנטית צריכה להישמע כמו קורס בספרות רוסית, אבל לא ברור מה בדיאלוג הזה תורם לחיבור כלשהו בין הגיבורים, ונראה שאהבת הספרות היא רק פוזה של הסרט.

>> קלאסיקה בהתהוות: "מסכנים שכאלה" מוצא את האנושי במפלצתי

הסיפור של "החבר השמן" שלי" הוא שאליק לא נמשכת לג'יימי כי הוא שמן, והוא כן נמשך אליה כי היא יפה. אבל עד שהוא יחליט לקחת את עצמו בידיים ולרזות, ובמקביל עיניה ייפקחו לכך שהוא הגבר בשבילה, הם הופכים לחברים טובים שאוהבים לדבר זה עם זו. הדיבורים מהותיים ליחסיהם, וזאת בעיה רצינית שאין בסרט אף דיאלוג מוצלח באמת. על מה הם מדברים? קודם כל על זה שהוא שמן ולכן לא הולך לו עם בנות. קצת על דייטים שהיו להם, ועל ספרים, כאילו, ויש גם שיחה צפויה על פורנו. פה ושם יש ניסיונות לפינג פונג של חידודים, כמו בסיטקומים אמריקאים, אבל הם חסרי חן ושנינות. בין הדיאלוגים הסתמיים יש מונטאז'ים של טיולים בתל אביב, מצולמים לא רע, שמורחים את הזמן של הסרט הקצר הזה (80 דקות).

הנושא המרכזי הוא, כאמור, שומן, וזה מה שאמור לייחד את הקומדיה הרומנטית הזאת. אבל גם עליו אין שיחות מעניינות ומאירות עיניים – לא על היחס לשמנים בחברה, לא על האופן שבו שמנים מתייחסים לעצמם, לא על הבדלים, ואם יש כאלה, בין גברים לנשים בעניין הזה. חוץ מג'יימי יש בסרט שמנה רנדומלית אחת, ניו יורקית שחורה, שהדבר היחידי שאנחנו שומעים אותה אומרת כשהיא פוגשת את אליק במעלית זה כמה לא כיף להיות שמנה: "זה כמו מחלה כרונית. הברכיים הורגות אותי. הגב שלי הורג אותי, ואני כל הזמן עייפה". איך התחיל המונולוג הזה? לא ברור. למה הוא שם? גם לא ברור. וזה כבר בגדר שמנופוביה חשופה. בניגוד אליה, ג'יימי הוא לא רק שמן, אלא גם מוזנח, ככל הנראה בשל שנאה עצמית. יש לו עוד צדדים – בשביל זה העניין המודגש עם הספרים – אבל גם דמותו אינה מפותחת למשהו שהוא יותר מ"החבר השמן" שבכותרת.

סרטם של ליאת אלקיים וגודיס שניידר מתגדר כקומדיה רומנטית, ומשתמש בתבנית המוכרת של "כשהארי פגש את סאלי". אליק וג'יימי נפגשים בצבא ב-2012 (הוא מבקש את הטלפון שלה והיא דוחה אותו), נתקלים שוב זה בזו ברחוב ב-2017 (באחת הסצנות היותר טובות בסרט), ונעשים חברים הכי טובים ב-2021. אליק לא רק יפה מג'יימי, אלא גם מצליחה יותר ממנו – היא עובדת בהייטק, הוא רק מרוויח בסדר (לא ידוע מה הוא עושה). כשהם מתחילים להיפגש, הם מביאים איתם את חבריהם שמיד מתחברים והופכים לזוג (לא ברור למה, אבל זה פחות קריטי).

מי-רן מנקס וצחי סדן, המגלמים את אליק וג'יימי, הם בסך הכל בסדר (שאר השחקנים ממש חלשים), אבל מתחת לחוסר המשיכה שאליק חשה לג'יימי לא מציצה כימיה מסוג זה שגורמת לקומדיות רומנטיות לעבוד. וכך "החבר השמן שלי" הוא סתם סרט שמפספס הזדמנות לעשות משהו מעניין עם נקודת המוצא הפחות טיפוסית שלו. עם זאת, יש לציין שהטלוויזיה האמריקאית מלאה בזוגות של נשים יפות וגברים הרבה פחות (אבל לא הפוך), ועל כך כבר כתבתי בעבר.
2.5 כוכבים
החבר השמן שלי. בימוי: גודיס שניידר. עם מי-רן מנקס, צחי סדן. ישראל 2023, 80 דק'