"היום שאחרי לכתי" הוא סרט טוב, אבל קשה להתעלם מהפספוס

מתוך "היום שאחרי לכתי"
מתוך "היום שאחרי לכתי"

סרטו של נמרוד אלדר מרוויח ממשחק טוב והרבה רגעים יפים, אבל כמה רחוק אפשר ללכת עם דמות שלא מתפתחת?

13 בפברואר 2020

לפני כשנה כתבתי כאן על ארבעה סרטים ישראליים שיצאו למסכים בתוך פרק זמן קצר ועסקו כולם בגבר דתי, שהוא אלמן ואב לבת מתבגרת אחת. בהעדר האם, יחסי הזוגיות של הגיבור עם אישה הומרו בזוגיות עם ילדתו. והנה מגיע למסכים עוד סרט עם הרכב משפחתי דומה, רק שהפעם האב חילוני במופגן, כפי שעולה מהמפגש הקצר שלו עם גבר חרדי בבית החולים שדוחף לידיו ספר תהילים. ועדיין, סצנת הסיום מחזירה אותנו לאותו מפגש, ומעלה אופציה שבסוף הסרט האבא אולי טיפ טיפה פחות אתאיסט משהיה. יש כאן ללא ספק כר נרחב לבחינה פסיכואנליטית של הבחירה של הקולנוע הישראלי להעלים את האימהות, ולהתמקד ביחסים המעורערים בין אבות לא מתפקדים לבנותיהם הצעירות.

מנשה נוי מגלם וטרינר בספארי ששמו יורם גולן. בתחילת הסרט הוא מנתח יגואר, ובהמשך מתברר שהחיה המורדמת היא דימוי שלו עצמו. בתו בת ה-17 רוני נעדרת מהבית כבר יומיים, אבל הוא אינו ממהר לפנות למשטרה כי זאת לא הפעם הראשונה. כשהוא כבר מחליט לדווח, הוא מגלה שהוא יודע מעט מאוד על עולמה של בתו. אחר כך, כשהיא מנסה להתאבד, הוא לא יודע איך להתמודד, אז הוא לוקח אותה לבקר את משפחת אמה המתגוררת במושב ליד ים המלח.

מתוך "היום שאחרי לכתי"
מתוך "היום שאחרי לכתי"

יורם הוא איש עצור שאינו מסוגל לצאת מעצמו, ואינו מתקשר עם בתו. גם נסיונותיה של שותפתו למשרד (שרון הכהן-בר) לפקוח את עיניו באמצעים שונים אינם צולחים. רק ההיסטריה שלו כשהוא מגלה שרוני בלעה כדורים, חושפת שהוא אינו עשוי מאבן (הסצנה בהשתתפות ערן נעים מ"עיניים שלי" נראית כאילו נגזרה מסרט של ירון שני, אך היא מבוימת באופן פחות משכנע). בדרך דרומה, כשרוני שואלת אותו מה היה קורה אילו מתה, הוא עונה לה תשובות קורקטיות ונטולות רגש, ומעורר בצופה רצון לחבוט בו כדי שיתעורר מהאיבון שהוא שרוי בו. אפשר לנחש שנמרוד אלדר, שזה סרטו הראשון, ביסס את דמותו על מישהו שהוא מכיר מקרוב.

גם רוני עצורה, אבל לא פעם עיניה דומעות. משום שהסרט מתואר מנקודת מבטו של יורם, אנחנו יודעים עליה מעט מאוד. מעט מדי. ועדיין זוהר מידן עושה את המקסימום עם הדמות העמומה שהופקדה בידיה, ומצליחה לגעת ללב. בכל אופן, כשהמשפחה מארגנת לה התערבות טיפולית, ברור לנו שדווקא יורם הוא זה שזקוק להתערבות שכזו.

האתר המדברי מספק שלל דימויים סמליים ליחסים המנוכרים בין האב ובתו – הבולענים שמאיימים לבלוע את רוני לתוכם, האנדרטה שהוקמה לזכרו של בן מושב שנהרג, היובש של המדבר וכמובן ים המוות בכבודו ובעצמו. רובם משתלבים בתסריט באופן טבעי ולא לוחץ. עם זאת, כשיורם חולם וריאציה על חלום הילד הבוער שתואר בכתבי פרויד, ומתעורר כשרוני אומרת "אבא את לא רואה שאני בוערת?", הרפרנס הבולט הופך את הסצנה למלאכותית מדי, ולכן פחות אפקטיבית. ודווקא זו אחת הסצנות הכי דרמטיות בסרט.

היישוב הדרומי הנמצא על סף קריסה כלכלית הוא גם הזדמנות להכניס קצת פוליטיקה ודעות קדומות, כנדרש בכל סרט ישראלי. מירי אלוני בתפקיד הסבתא, ושרית וינו-אלעד ואלון נוימן כגיסים, ממלאים היטב את תפקידיהם.

הבחירה בדמות מרכזית כל כך עצורה מייצרת בעיה עבור הדרמה של הסרט. יש בו לא מעט סצנות יפות ומדויקות – כמו זו שבה יורם הסגור במכוניתו מתבונן בבתו השבה משחיה בים המלח – שמעידות על כשרונו של אלדר. אבל האיפוק המלווה את הסרט לכל אורכו מונע ממנו להותיר הד רגשי. כי למרות המסע הפיזי והמטאפורי שבמרכז הסרט, נראה שיורם אינו עובר מסע פנימי, ונותר אותו אדם נוקשה שאינו מסוגל אפילו לנסות להגיד לבתו דברים שהיא צריכה, שלא לומר נזקקת, לשמוע.

חסרה כאן קשת דרמתית, צמיחה אישית ולו הקטנה ביותר, שתמלא את הדימויים היפים ברגש. ואותה רמיזה שהוזכרה בפסקת הפתיחה אינה מספקת כמשפט סיום. לכן, אף שאהבתי את הסרט במהלך הצפייה, יצאתי ממנו עם תחושה קלה של פספוס.

ציון: 3.5/5
סרט על: אחרי שניסתה להתאבד, אב אלמן לוקח את בתו לבקר אצל הקרובים במדבר
ללכת? כן. משחק טוב ולא מעט רגעים יפים

בימוי: נמרוד אלדר. עם מנשה נוי, זוהר מידן, שרון הכהן-בר, שרית וינו-אלעד, אלון נוימן, מירי אלוני. ישראל 2019, 98 דק'