אורי קליין ז"ל: "הביקורות שלו היו יצירות אומנות בפני עצמן"

לפני ארבע שנים השתתפתי לצד נחמן אינגבר ואורי קליין בתכנית "קבלת שבת" בצוותא שהוקדשה לקולנוען דני וולמן, שממש לאחרונה השלים סרט חדש בגיל 80. "אחד הדברים שמעצבנים אותי לפעמים כשאני קורא על דני וולמן, זה שבמיני ביקורות מופיעה המילה 'צנוע'", אמר קליין. "ואני לא אוהב את המילה הזאת. אני לא אוהב את המילה הזאת בהקשר של אומנות. אני לא מאמין שיש אומנות טובה שהיא צנועה. דני לא עושה סרטים צנועים. דני עושה סרטים שיש בהם אולי מידה של פשטות, לפעמים, אולי מידה של צמצום, בגלל התנאים שבהם הוא עושה את סרטיו. אבל אין בהם צניעות. יש בהם יומרה. יש בהם תעוזה. ויש בהם אומץ. ויש בהם כוח… הוא באמת אחרון בני דורו".

המילים היפות שקליין הקדיש לוולמן מתארות היטב גם את יצירתו שלו כמבקר קולנוע, ששלושה ימים לפני מותו עוד הספיק להספיד את הבמאי בוב רפלסון (הוא היחידי שנהג, וקיבל מקום, לכתוב הספדים על אנשי קולנוע קרובים לליבו שרוב הציבור היום אינו מכיר). בכתיבתו של קליין היו תעוזה, ואומץ, וכוח, ויומרה. אבל כשמדברים על האדם עצמו עולה שוב ושוב התואר "צנוע". 

עקבתי אחר כתיבתו מאז היה למבקר הקולנוע של עיתון "הארץ" ב-1987, והיא תמיד ריתקה אותי והאירה את עיני, גם במקרים שהכעיסה אותי. בכתיבתו היו אהבה גדולה לקולנוע וידע רחב ומעמיק, שנים לפני שהאינטרנט החל להנגיש לנו את האינפורמציה שזלגה מכל טקסט שכתב. והוא ידע ליצור קישורים פוריים ומעניינים בין הדברים שידע – כמו קורסים קצרים בקולנוע.

יותר מכך, היתה לו תפיסת עולם מגובשת, והוא התבונן אל מתחת לפני השטח של הסרטים כטקסטים תרבותיים, מוסריים ופוליטיים, פירק אותם לגורמים, ולא פעם הוציא לאור את האמת שהסתתרה שם. לכן הוא היה בשבילי מה שפולין קייל, שאותה איזכר לא פעם, היתה עבור חובבי קולנוע אמריקאים. אז הקדשתי לו מחווה סודית. במשך זמן מה בשנות התשעים כתבתי מניו יורק ל"ידיעות אחרונות" בשם בדוי, והרכבתי לעצמי פסבדונים מראשי התיבות של אורי קליין – אריאלה קרצנר.

אבל במובן האישי הוא היה הרבה יותר נגיש מפולין קייל. בפעם הראשונה שהעזתי לגשת לדבר איתו ככותבת צעירה בעיתון ירושלמי – זה היה בפסטיבל ירושלים לפני שנים רבות – הופתעתי מכמה הוא איש שיחה נעים, ידידותי ולא מתנשא. כתיבתו הייתה חדה ולפעמים חסרת רחמים, וכשקטל סרטים של יוצרים ישראלים זה היה יכול להכאיב במיוחד, משום שדעתו הייתה חשובה יותר מכל דעה אחרת. היא הייתה חשובה דווקא משום שבאה מאהבה גדולה לקולנוע. 

האהבה הזאת הייתה שם מאז שהיה ילד קטן, כפי שסיפר בכתבה שפרסם ב-2010. אם אני זוכרת נכון, רק בשנות האלפיים הוא החל לכתוב בגוף ראשון, ולשתף את הקוראים בזיכרונותיו הקולנועיים. אבל היחס האינטימי לסרטים תמיד היה שם. לכן הביקורות שלו היו מעין יצירות אומנות בפני עצמן. כן, לכתוב ביקורת ללא ספק קל יותר מאשר ליצור סרט, וקולנוענים פגועים שלא אוהבים מבקרים באופן כללי ואת קליין באופן ספציפי, לא יאהבו את ההשוואה. אבל רבים מהטקסטים של אורי מעשירים את הצפייה בסרטים טובים, ולא פעם, כמו שכבר כתבו לפני, מעניינים יותר לקריאה מאשר הסרטים הפחות טובים שבהם עסקו. לכן הם עומדים בפני עצמם ומן הראוי שייאספו לספר, כפי שהוא עצמו ערך ב-1982 את ביקורותיו של זאב רב-נוף ל"מסך גדול: יוצרים גדולים וסרטיהם" (ספר שחזרתי אליו שוב ושוב).

בשנים האחרונות, כשיותר נשים החלו ליצור סרטים והמודעות לנקודת המבט הנשית בקולנוע, ועל קולנוע, הלכה והתרחבה, היו יותר פעמים שלא הסכמתי עם נקודת המבט של קליין. הקדשתי לחוסר ההסכמה הזה כמה פוסטים קנטרניים בפייסבוק, שאת חלקם אף פיתחתי לטקסטים ב"טיים אאוט". כך, למשל, לא יכולתי לשתוק כשב-2017 בחר את "40 הסרטים וקצת יותר שעיצבו את מפת הקולנוע הבינלאומי בארבעת העשורים האחרונים", ולא רק שלא כלל בו אף סרט של במאית, אלא ציין במפורש "אני מאמין שתקין ומכובד יותר שלא לכלול ברשימה סרט שאינני אוהב או מעריך במיוחד, כמו, למשל, 'הפסנתר' של הבמאית הניו זילנדית ג'יין קמפיון, ואין לו חשיבות היסטורית ייחודית בעיני, רק משום שאשה ביימה אותו". נזעקתי, כי בעיני – כצופה, כמבקרת קולנוע, וכאישה – "הפסנתר" הוא יצירה מהותית, משלל בחינות. אז כתבתי פוסט שבו מניתי שמונה סיבות למה הסרט היה צריך להיות כלול ברשימה, וזה התפתח לרשימה משלי על עשרה סרטים בולטים של במאיות (לשמחתי, היא מאוד התרחבה בחמש השנים שחלפו מאז). 

אבל מלכתחילה חשתי צורך להגיב לטקסטים של קליין, לא רק בגלל המעמד שרכש כבכיר מבקרי הקולנוע בארץ, אלא כי אלה היו טקסטים מהותיים בעיני. וגם כשחשבתי שהוא טועה, כתיבתו תמיד הייתה חקרנית ומהורהרת והייתה בה יושרה. ב-2014 הוא פרסם טקסט על כך שבצפיות חוזרות שינה את דעתו לגבי כמה סרטים ישראלים וזרים שקטל בעבר, והפליג על "זכותו של מבקר לשנות את דעתו". לכן קיוויתי שיבוא יום והוא ישנה את דעתו גם בנוגע לכמה סרטים שיצרו נשים, או לפחות יכיר בכך שלזהותו כמבקר יש גם אספקט מגדרי.

אני רוצה לסיים באנקדוטה אישית. פעם על ספל קפה בפסטיבל לוקרנו סיפרתי לאורי זיכרון ילדות. אימא שלי הרבתה לספר לי על סרט שאהבה, "לילי" עם לסלי קרון, ולשיר לי את שיר הנושא. אבל דווקא ביום ש"לילי" הגיע להקרנה חד פעמית בבית העם של המושב, אבא שלי החליט שניסע לבקר את אימא בבית יולדות (נולד לי אח), וסירב להבטיח שנחזור בזמן לסרט. כששבנו מבית היולדות רצתי לבית העם והספקתי לראות את עשר הדקות האחרונות, אבל לא הבנתי כלום. התסכול הישן הזה, כך היגגתי, עשוי להסביר את האובססיה שלי לקולנוע. עיניו אורו, והוא אמר שזה די מדהים כי יש לו סיפור ילדות דומה, מאותו גיל ועל אותו סרט. כש"לילי" הגיע לארץ ב-1953 הוא הלך עם הוריו לראותו בקולנוע אסתר בתל אביב, אבל הייתה תקלה וההקרנה בוטלה. מאז אותו יום הרגשתי ששנינו שייכים לאחווה קולנועית סודית של מתוסכלי "לילי".