קומדיית האימה הזו מגרדת חזק בפצע שהוא הישראלי המכוער בחו"ל

קבוצת אנשים שמתכנסים לארוחת ערב חגיגית בבית גדול זה מתכון קולנועי מקובל לסאטירה חברתית. לא פעם היא פונה למחוזות האבסורד. מרקו פררי האיטלקי ("הזלילה הגדולה") ולואיס בונואל הספרדי ("המלאך המשמיד") כבר היו שם, ועכשיו מיכאל מאיר בודק מה קורה כשלארוחה מוזמנים ישראלים שמתגוררים בלוס אנג'לס – כאלה שאינם מתכוונים לחזור לישראל, למרות שהם ישראלים לפני ולפנים.

זה מתחיל כמו קומדיה של גינונים, כשכל הנוכחים עוטים על עצמם פוזות שקופות. הפוזה העיקרית היא, כמובן, שכל ישראל חברים. סיגל (לירז חממי), בעלת הבית נשואה לאיש עסקים מפוקפק (עידו מור), וחוטאת (במלוא מובן המילה) באמנות ויצירותיה מפוזרות בבית. בן דודה מייקל (מיכאל אלוני) הוא שחקן עם מניירות של כוכב, בלי פילמוגרפיה שתתמוך בזה. הוא מצויד בחברה גויה שחורה ויפיפייה (סטפי סלמה מ"10 אחוז"), ויש לו ביקורת קשה על הגזענות הטמונה באידאה של"העם הנבחר", אבל את המכונית שלו הוא מחנה כמו הסטריאוטיפ של ישראלי טיפוסי.

וישנו איש ההיי-טק האשכנזי אבנר (אלון פדות), איש צבא לשעבר שרואה עצמו כאיש תרבות ומתנשא על המארחים שאשתו (איריס בר), עורכת דין לשעבר, מנסה להיות מנומסת אליהם. אלה, ואורחים נוספים, שותים ומעשנים ומתחילים לדרוך זה לזה על הרגליים. מאוחר יותר גם מייק בורשטיין קופץ לביקור פתע בתפקיד רב שנורר.

מתוך הסרט "נתראה בשמחות"

ברור שמאיר, קולנוען ישראלי המתגורר ויוצר בארה"ב, מכיר את הטיפוסים שהוא כותב עליהם – בשנים שגרתי בניו יורק גם אני פגשתי עקרת בית ישראלית שנישאה לגבר עשיר והתגדרה כ"אמנית" כסוג של הצדקה עצמית. הוא מגחך עליהם אבל אינו מספק אבחנות מעניינות במיוחד, וכעבור זמן מה מתעוררת השאלה בשביל מה זה טוב. אלא שפתאום הסרט מחליף מהלך והופך לקומדיית אימים שבה כולם מנסים להרוג את כולם באמצעים שונים ומשונים.

אם החלק הראשון של "נתראה בשמחות" נראה כמו המערכון של החמישייה הקאמרית על שני בריוני עסקים ישראלים בסאונה בלוס אנג'לס, שמתלוננים על כך שבישראל החום והלחות הופכים את האנשים לבהמות, הרי שבאבחת תסריט הוא הופך לסרט ז'אנר אמריקאי, מתובל בסחוג. מכאן ואילך ניכר שמאיר השקיע את רוב המחשבה בתכנון התאונות והמיתות השונות, ופחות בעיבוד הדמויות.

יש הנאה מסוימת, if you like that sort of thing, במעקב אחר המכניקה של ההרג – פסל שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה, ומדרגות נועדו להכשיל אנשים. אבל כדי ש"נתראה בשמחות" יהיה יותר מבדיחה מדממת, הדמויות צריכות להיות מפותחות יותר ומדויקות יותר, ונראה שלא כל השחקנים מצאו את הטון הנכון.

מתוך הסרט "נתראה בשמחות"

בתוך הבלגן המאורגן בולט ההישג של לירז חממי – היחידה שמצאה את האיזון המושלם בין הפוזה של המארחת המושלמת בשמלת מעצבים לבין סוג הסרט שבו היא מוצאת את עצמה. היא מצחיקה כל הזמן, וכמעט נוגעת ללב. למיכאל אלוני יש רגעים טובים לצד רגעים מפוקששים, ואלון פדות ("מעבר להרים ולגבעות") משכנע כל עוד הוא מפגין סנוביות מאופקת, אך מזייף כשהוא משחרר את המפלצת שבפנים (בחסות הפרעת דחק פוסט טראומטית שהוא סוחב מהצבא).

כשעל הדלת מתדפקים שני שוטרים אמריקאים שברוח הזמן חוששים להיות מואשמים בדעות קדומות, אנחנו מקבלים הצצה על מה הסרט יכול היה להיות. אלא שרוב הזמן האימה גוברת על החידוד. יש לציין ש"עלטה", סרטו הקודם והיפה של מאיר, שסיפר על אהבתם של סטודנט פלסטיני ועורך דין ישראלי, היה שונה לגמרי מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. הגיוון מראה שמאיר הוא קולנוען מיומן ויהיה מעניין לראות מה יבחר לעשות בסרטו הבא.
3 כוכבים
Happy Times בימוי: מיכאל מאיר. עם מיכאל אלוני, לירז חממי, אלון פדות, גיא אדלר. ארה"ב 2019, 93 דק'