רעה רעה רעה: את הסרט הזה אסור לכם להחמיץ

מה הפך אותה לאישה ואמא כזאת? "לארה" (צילום: יחסי ציבור)
מה הפך אותה לאישה ואמא כזאת? "לארה" (צילום: יחסי ציבור)

המפיצים בארץ התמהמהו עם "לארה" כי הגיבורה שלו היא אישה אנטיפטית ומבוגרת. זאת אכן נקודת מוצא מאתגרת, ולכן הצלחתו של הסרט לגרום לנו להתמוגג מארסיותה, לחמול עליה ולרצות בטובתה, מרשימה שבעתיים

30 ביולי 2020

-"ומה חשבת על הקונצרט?"
-"היה טוב, במיוחד החצי הראשון"

מה שנשמע כמחמאה הוא בעצם עלבון חד ומרושע, ודוגמה לטון הייחודי של הסרט הגרמני הנהדר "לארה" שיעלה בשבת ל-VOD של יס. לפני כשנה היתה לי הזכות להעניק לו פרס בפסטיבל הקולנוע של מינכן – שם השתתפתי בצוות השיפוט של התחרות הגרמנית – ומאוד קיוויתי שיירכש להפצה בישראל. אבל המפיצים בארץ התמהמהו מהסיבה שהגיבורה שלו היא אישה אנטיפטית, וגם לא צעירה. זאת אכן נקודת מוצא מאתגרת, ולכן הצלחתו של הסרט לגרום לנו ללכת איתה, להתמוגג מארסיותה חסרת הרחמים וגם לחמול עליה ולרצות בטובתה, מרשימה שבעתיים.

שוט הפתיחה מוצא את לארה ערה במיטתה בשעת שחרית. אור כחלחל מייצר אווירה עגמומית, וכשהיא פותחת חלון ועולה על כיסא נראה שזה עומד להיות חתיכת סרט דכאון. צלצול פעמון עוצר בה מלקפוץ ואנחנו מגלים שהיא עובדת מדינה (בפנסיה) הנקראת על ידי צמד שוטרים לשמש כעדה בעת חיפוש בדירה שכנה. כשאחד השוטרים מתיישב לנגן על הפסנתר בדירה ומוציא ממנו צלילים מגומגמים, פניה נדמים חסרי מבע (רק בצפייה חוזרת אפשר להבין את עוצמתו של חוסר המבע הזה). ואז השוטר השני משיב לה את תעודת הזהות שלה ומוסיף בחיוך "יום הולדת שמח" ואף מציין את גילה – שישים. המבוכה של הרגע העקמומי הזה היא מבוא לסרט שניחן באיזון מדויק ויוצא דופן בין מרירות מעודנת להומור צורב, שהם תוצאה של תסריט חכם, בימוי משובח והופעת משחק פנומנלית של קורינה הארפוך (מגדה גבלס ב"הנפילה").

כשאמא הייתה זוחלת. "לארה" (צילום: יחסי ציבור)
כשאמא הייתה זוחלת. "לארה" (צילום: יחסי ציבור)

יום הולדתה השישים הוא גם, כך מתברר, מועד קונצרט הבכורה של בנה הפסנתרן והמלחין ויקטור (טום שילינג מ"יצירה ללא מחבר"). היא לא מוזמנת כי היחסים בינה לבין בנה, שהיא היתה מורתו הראשונה, אינם משופרים. לארה האלגנטית לא ידעה לחיות את חייה שלה, והיא עושה כמיטב יכולתה למרר את חייהם של אחרים, תמיד מתוך עמדה של רצון בטובתם, לכאורה. מפגש מקרי עם ילד משועמם – תלמיד של מי שהיה המורה שלה לפסנתר – שבו היא מאלצת אותו לנגן עבורה ונוזפת בו "זה יביך את כולם אם רק תקרטע מתו לתו, בלי חדות, בלי שאפתנות… הוריך המסכנים", מספק לנו הצצה למה שגרם לבנה להתרחק ממנה וליחסה לאנשים בכלל. 

הסרט עוקב אחר לארה במהלך היום שבו היא מנסה לחלק כרטיסים לקונצרט של בנה למכרים ואנשים מזדמנים (נראה שרק מי שאינו מכיר אותה אינו נרתע ממנה) ולהעמיד פנים שהיחסים ביניהם מצוינים. אבל היא מתקשה להתגאות בו באמת, כי את חוש הביקורת העצמית הדורסני שלה היא מפנה גם כלפיו. מה הפך אותה לאישה ולאמא כזאת – רמזים לכך נקבל במפגשיה עם אמה שלה (גודרון ריטר), ועם פרופסור ריינהופר (וולקמר קליינרט מ"חיים של אחרים"), מי שהיה המורה שלה לפסנתר עד שהחליטה לפרוש.

"לארה" הוא סרטו השני של יאן אולה-גרסטר. סרטו הראשון "Oh Boy", שעקב אחר יום בחייו של בחור צעיר בברלין של היום, הפך אותו ב-2012 לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הגרמני. גרסטר שולט שליטה מלאה בטון של הסרט ובמנעד הרגשי שלו. הוא מעורר בנו דאגה לויקטור – האם יצליח להתגבר על הביקורת של אמו שלמרות כל המגננות מצאה דרך להגיע אליו – וגם ללארה, כי נדמה שאינה מסוגלת לנהוג אחרת ולכן היא הקורבן הכי גדול של עצמה. מבחינות מסוימות הסרט הוא מעין קונטרה ל"וויפלאש", בבוחרו להתמקד לא בתלמיד אלא באמו המסרסת. התסריט השנון והמדוקדק מאת בז קוטין עושה שימוש נהדר בעקרון המפורסם של פסנתר שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה האחרונה, והסרט מסתיים באופן מושלם. אל תפספסו אותו.

Lara בימוי: יאן אולה-גרסטר. עם קורינה הארפוך, טום שילינג. גרמניה 2019, 98 דק'; החל מיום שבת ב-yes VOD