סתלבט בקיבוץ: החלום הישראלי שנסדק שוב ושוב, אך עדיין לא נשבר

הרחק במדבר יש מקום מוזר, קוראים לו סמר. במהלך שירותי הצבאי בנח"ל התגוררתי שמונה חודשים ביוטבתה, והרבה דובר שם על הפריקים בקיבוץ הסמוך שמעשנים גראס מבוקר עד ערב. היום, בזמן שרוב הקיבוצים שנוסדו סביב קום המדינה עברו תהליכי הפרטה, סמר שהוקם ב-1976 מתעקש לשמר את רוח הקומונה, כנגד כל הסיכויים. הרעיון הוא שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, וגם לקחת כמה כסף שהוא רוצה מחשבון הבנק המשותף כדי להגשים את זה. כלומר, בניגוד לקיבוצים אחרים, האינדיבידואל קודם לקולקטיב, שיכול לשרוד רק כשהאינדיבידואל מסופק.

>> השנה שבה התפוצץ הקולנוע: 12 הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023

כל עוד יש מספיק אנשים שיקומו מוקדם בבוקר לעבוד במטעי התמרים, וכל עוד המטעים מניבים מספיק תמרים כדי לפרנס את מאה חברי הקיבוץ (והמתנדבים הנלווים), הרעיון האוטופי הזה איכשהו עובד. אבל כשחלק מהחברים מנצלים את כרטיס האשראי שלהם הרבה יותר מאחרים (אחת מחברות הקיבוץ מספרת שלקחה את המשפחה לטיול של שבעה חודשים בהודו), המטע מכזיב והקיבוץ נכנס לקשיים כלכליים, האידיאולוגיה נתקלת במציאות של חוסר שוויון. בין השאר החליטו שם לא לקבל כל אחד שרוצה. אפילו ילדים שנולדו בקיבוץ אינם מתקבלים אוטומטית אם אינם נתפסים כמתאימים. אבל עדיין מתעקשים שם לא להעסיק עובדים בשכר (כלומר תאילנדים).

"כולם צ'יף", סרטו התיעודי של אמיר הר-גיל, מוצא את סמר בתקופה קשה. הר-גיל מספר בסרט שבגיל 18 הוא היה ממקימי המקום וממנסחי הרעיון שבבסיסו, אך זאת היתה תקופה קשה עבורו, והוא עזב מאוכזב. בחלוף השנים הוא הפך לדוקומנטריסט רב פעלים ("הכישרון לחיות", "ירושלים ממתינה בתור"), וכשבנו החליט לעשות שנת שירות בסמר, הר-גיל ירד דרומה בעקבותיו. הוא ראיין הרבה מיושבי המקום, עקב מקרוב אחר העבודה במטעי התמרים, וגייס ממון בהדסטארט כדי להפוך את 250 השעות שצילם לסרט באורך של 80 דקות. סרט תיעודי קצר מ-1979, "סמר – פעם ראשונה" של יגאל פרי, שתיאר שלבי הקמת הקיבוץ בערבה, משמש כנקודת התייחסות חוזרת. הקרוונים של פעם הוחלפו בבתים, ועכשיו יש גם עצים ופסלים צבעוניים שמייצרת חברה ותיקה (שמפתחת מרירות כשהיא מבינה שלא יתאפשר לה לנסוע לבקר את ילדיה באוסטרליה).

על פסגת התמר. צילום מתוך הסרט "כולנו צ'יף"

כמקובל בקולנוע התיעודי של ימינו, הר-גיל משתף את הצופים בחוויה שלו עצמו אי אז, כשחש לא שייך לקבוצה ולמקום שייסד, ולא כל מה שהוא אומר נשמע רלוונטי במיוחד לנושא הסרט. אבל קולאז' הראיונות עם חברי הקיבוץ מייצר תמונה מורכבת ומעניינת של חלום ארץ ישראלי, שנסדק שוב ושוב, אך עדיין לא נשבר. כמי שעבדה במטע התמרים של יוטבתה, וטיפסה על ענפי הדקלים, חשתי קשר אישי לסצנות (המרובות) שצולמו בצמרות העצים, אך אני מניחה שהן ירשימו גם את מי שלא התנסה בחוויה. הן משמשות מרכיב מרכזי בסרט – מצב הרוח כמצב התמרים. בימים שבהם הקיבוצים שבים לכותרות בגלל מעשי הזוועה שנעשו בהם, נעים לצפות בסרט שחוזר לבסיס, ומתאר לא מעט בעיות ומתחים, אבל גם רגעים יפים של אחווה ועזרה הדדית.

"כולם צ'יף" מוקרן בסינמטק תל אביב ובמקומות נוספים