לחיות את הסיוט: קרנבל המוזרויות המרהיב של גיירמו דל טורו

גיירמו דל טורו אוהב מפלצות. בכל סרטיו יש מפלצות למיניהן, שניחנות במידות שונות של מפלצתיות ואנושיות. בסרטו הקודם, "צורת המים" זוכה האוסקר, המפלצת התגלתה כסוג של אל טוב ומיטיב. גם ב"סמטת הסיוטים" יש יצור המוצג לראווה בפני באי קרנבל כמפלצת טורפת, אך הצופים בסרט יודעים שמדובר באדם שבור. לא רק זאת, אנחנו מקבלים הסבר מפורט איך הופכים בן אדם למפלצת, והתיאור הזה מוגש לנו בתחילת הסרט כמעין נבואה שנועדה להגשים את עצמה.

"סמטת הסיוטים" מבוסס על ספר מאת וויליאם לינדזי גרשם שיצא לאור ב-1946 ושנה אחרי כן זכה לעיבוד קולנועי פושר. ב-1992 דל טורו קרא את הספר, שצולל אל מעמקי המדמנה האנושית, וידע שאפשר להפיק ממנו סרט הרבה יותר מעניין. אבל חלפו שנים רבות בטרם הגיע לבשלות הקולנועית ולמעמד בתעשייה שאפשרו לו להרים אותו. אחרי ההצלחה של "צורת המים" דל טורו השיג תקציב משולש וטווה פילם נואר מרהיב עין, עשיר בפרטים ודחוס באווירה, שלא רק מתרחש בשנות הארבעים אלא גם מרגיש כאילו נוצר אז (אלמלא הצנזורה הקשה שהיתה נהוגה באותה תקופה). כמו "סיפור הפרברים" של ספילברג, ברור שזה פרויקט אישי של קולנוען שבא מאהבה, וכישלונם הקופתי של שני הסרטים מעורר תהייה עגומה לגבי עתידם של פרויקטים כאלה בעתיד.

פילם נואר מרהיב ומושקע. קייט בלאנשט וברדלי קופר ב"סמטת הסיוטים" (צילום: יחסי ציבור)

בראדלי קופר מרשים בתפקיד סטנטון קרלייל, המקושר תדירות לדימויים מסתוריים של אש ואלימות. בתחילת הסרט הוא משאיר את עברו מאחוריו, יורד בתחנת רכבת כלשהי ועוקב אחר גמד המוביל אותו לקרנבל נודד שבו מוצגים מופעי מוזרויות למיניהם – אשת עכביש, אישה מחושמלת, גבר-מפלצת שטורף תרנגולות חיות, שרירן (רון פרלמן) וגם מנטליסטית שמנחשת את שאלות הקהל (טוני קולט בתפקיד קטן מדי). קרלייל השתקן, שמתרחק בעקשנות מהטיפה המרה, מצטרף למופע של המנטליסטית ובעלה השתיין (דיוויד סטרת'רן הנהדר), וכשהוא סוף סוף פותח את הפה הוא לא מפסיק לדבר. 

קרנבל של מוזרויות. "סמטת הסיוטים" (צילום: יחסי ציבור)

אחרי שהוא לומד את רזי אחיזת העיניים, קרלייל הופך בעצמו למנטליסט מצליח. אך כדרכם של גיבורים טראגיים, הוא אינו מסתפק בהצלחתו ורוצה עוד ועוד. הוא עוזב את הקהל העממי של הקרנבל ויוצא להרשים את עשירי ניו יורק. כך הוא פוגש את הפסיכולוגית לילית ריתר, שמתמחה כמותו במניפולציות של התודעה האנושית. שני הנוכלים מחליטים לשתף פעולה, אבל כמו שקייט בלאנשט מגלמת אותה, ברור שהד"ר האלגנטית גדולה בכמה מידות על עכבר הביבים שעלה לגדולה. בסרט מ-1947 לילית סומנה כפאם פטאל מעצם היותה אשת קריירה, כי בשנים שאחרי המלחמה נשים טובות חזרו למקומן במטבח. בעידן הנוכחי זה לא מספיק, וברגע מסוים האישה בעלת השם של שדה, חושפת צלקת מחרידה שמאחוריה מסתתר סיפור שיישאר סמוי מעיני הצופים.

תפקיד קטן מדי. טוני קולט ב"סמטת הסיוטים" (צילום: יחסי ציבור)

זה סיפור מוזר על אנשים כוחניים עם מניעים אפלים, והעיוורון המדומה של קרלייל, במופעים שבהם הוא מכסה את עיניו לצורך הגברת הרושם, מתגלה כסמלי יותר מכפי שהוא מבין. רק העלמה החשמלית מולי (רוני מארה) מספקת לסרט דמות מלאכית, טהורת רגש ונשמה. באחת הסצנות קרלייל רוקד עם מולי בינות לסוסי העץ בקרוסלה. הרגע הקסום הזה נראה כמו הבטחה לגאולה שלמה, אבל לדימוי המעגל יכולות להיות השתמעויות שונות, והמעגלים הרבים המשובצים בטקסטורה הוויזואלית של הסרט מתווים את הכיוון הידוע מראש של העלילה. 

מעגלים, מעגלים נסגרים בכל מקום. "סמטת הסיוטים" (צילום: יחסי ציבור)

במהלך הצפייה נהניתי מהמון רבדים במשל האימה הזה. התענגתי על המרחבים הסוגסטיביים ועל הצילום עתיר הצללים של דן לאוסטסן, ומההופעות המשובחות של חברי הקאסט המרשים, שכולל גם את ווילם דפו כבעליו של הקרנבל, ריצ'ארד ג'נקינס כתעשיין אדיר כוח, ומרי סטינברג'ן כאשת חברה המתאבלת על בנה (היא זוכה באחת הסצנות המטלטלות בסרט, שהיא צפויה ומפתיעה בו זמנית). 

מופע מוזרויות או סיפור סוחף? "סמטת הסיוטים" (צילום: יחסי ציבור)

עם זאת, אני חייבת לציין שכשבועיים לפני כן צפיתי באכזבה מסוימת בסרט מ-1947, שזכה למוניטין כקלאסיקת פילם נואר לא מוערכת דייה. לכן, חלק מהחוויה שלי היה מוקדש לאבחון יתרונותיו הלא מעטים של העיבוד החדש, וקשה לי להעיד אם הסיפור סוחף בפני עצמו – על אחת כמה וכמה בהתחשב באורכו – או שמא זה מופע מוזרויות קרנבלי, שעלול להותיר את הצופים משתאים אך מנוכרים. אני, בכל אופן, אשמח לשוב ולצלול לתוכו.

★★★★ 4 כוכבים
Nightmare Alley בימוי: גיירמו דל טורו. עם בראדלי קופר, קייט בלאנשט, רוני מארה, ווילם דפו, רון פרלמן, טוני קולט. ארה"ב 2021, 150 דק'

והנה, כי ביקשתם יפה, הסרט המקורי מ-1947 במלואו: