הילדה שהשתלטה על העולם: בילי אייליש יותר אנושית מכולנו

החלום של כל במאי דוקומנטרי שמלווה מוזיקאי צעיר הוא לגלות שהמוזיקאי הזה הולך ומשתלט על העולם. זה מה שקרה לאר.ג'יי קולטר, שהגיע לצלם אמנית צעירה שהתפוצצה לפתע בגיל 13, בדרכה לאלבום הראשון שלה בגיל 17. זה לא שבילי אייליש לא הייתה כבר מפלצת האזנות ועוקבים לפני, אבל ישנם הרבה מאוד אמנים צעירים מצליחים ויש את בילי אייליש, שאם לא שמתם לב השתלטה על העולם.

הסרט הדוקומנטרי "העולם מעט מטושטש", שמוסטרם בלעדית באפל+, היה יכול להיות פשוט חגיגת ניצחון של בילי אייליש (כשהיא חתומה גם כמפיקה). אי אפשר גם להגיד שקולטר לא מתאהב במושא הסרט שלו. וקשה להאשים אותו. אבל יש בסרט הזה אלמנט מפתיע: מדובר קודם כל בדרמת התבגרות. כזאת שמרגישה, למרות המעמד והמעריצים והמפיקים והמדיה והטיולים סביב העולם, כמו דרמה קטנה ואינטימית על אמנית שמנסה לפרוץ ועל ילדה שעדיין מתבגרת, עושה פרצופים בזמן שאמא שלה מדברת עליה, לומדת נהיגה ומפחדת שבכל רגע העולם הזה הולך להתנפץ. 

אורך הסרט, כמעט שעתיים וחצי, יכול לרמוז שמדובר בהרבה מאוד חומר גלם למעריצים שרוצים פשוט כמה שיותר גישה לבילי אייליש. ויש בזה משהו. המצלמה של קולטר נמצאת שם בתוך הבית הקטן והישן של אייליש ומשפחתה בלוס אנג'לס ברגעים מאוד קטנים ואינטימים, רגעים שאייליש עצמה לא חשפה בחשבון האינסטגרם שלה. היא מונחת על שולחן המטבח ומתעדת שיחה בין אחיה של בילי, פינס, לאמא שלה, מגי, כשבילי מגיחה לפתע ושואלת אותם "אתם מדברים עלי?". לפעמים זו מגי שמצלמת את בילי באוטובוס הפרטי שלהם בדרך להופעה, כשכל המשפחה שרה את "1,2,3,4" של פייסט.

בילי אייליש זה עסק משפחתי, וכל המשפחה מעורבת עד הפרט האחרון. פינס מפיק וכותב את השירים עם בילי, אביה פטריק דוחף אותה ואמא מגי מנהלת את אנשי הצוות ומנסה לשמור על בילי מכל מה שיכול להרוס אותה. והרבה מאוד יכול להרוס אותה. היא אמנם ילדה שגרה בבית, אבל גם כזאת שמכונית החלומות שלה חונה בחצר, מכונית שהיא עדיין לא יכולה לנסוע בה. 

בילי אייליש וזיין לואו באירוע ההשקה של אפל+ (צילום: קורי אנג'לו\גטי אימג'ס)

אחת השאלות שעולות ללא הרף במהלך הסרט הוא עד כמה המשפחה של בילי אייליש מנהלת מותג, ועד כמה מדובר בסופו של דבר במשפחה, באח שתומך ויודע להגיד את הדברים הנכונים ברגע שצריך, באמא שיודעת להגן על הבת שלה מפני כל מי שרוצה חתיכה ממנה. ישנם מספיק סיפורים שמזכירים את העליה המטאורית של אמן צעיר ומבטיח שהסתיימו רע מאוד. העובדה שאייליש מוקפת באנשים שאוהבים אותה ובאמת מושקעים בה עוזרת לה להיות גם טינאייג'רית כשצריך, ומצד שני מדובר עדיין באמנית עם חזון מאוד ברור לגבי המוזיקה שלה, הבגדים שהיא לובשת, הקליפים שהיא מחליטה שמעכשיו היא תביים אותם.

גם לצד הזה הסרט מצליח לתת הצצה מרתקת – ישירות אל המיטה בחדר השינה שלה, עליה היא יושבת בסיכול רגליים בזמן שהיא מקליטה את השירה לאלבום שלה עם פינס. אבל הרגעים המרגשים ביותר הם הרגעים בהם ההורים של בילי הם פשוט הורים – כשאבא שלה נותן לה בפעם הראשונה לקחת את האוטו לנסיעה לבד אחרי שקיבלה את הרישיון, כשאמא שלה יוצאת החוצה ומגלה שהיא פספסה אותה והילדה שלה עכשיו לא צריכה אותה יותר בשביל לנסוע לאן שהיא רוצה. 

אייליש עצמה טענה בריאיון שהיא לא ראתה את הסרט לפני יציאתו, ולא אישרה או ביקשה להוציא ממנו דבר. זו שאלה שתמיד נשאלת על סרטים מהסוג הזה: מצד אחד, אייליש ומשפחתה עזרו, תמכו, נתנו גישה חסרת תקדים לחייה ברגעים מאוד אינטימיים. מצד שני, זה עדיין סרט מטעם, והגישה הזאת בוודאי הגיעה עם שורה של תנאים ודרישות. הסרט עצמו יושב איפשהו באמצע – מצד אחד, קולטר והצוות שלו מאוהבים באייליש. אני לא מאשים אותם. אני לא ביליתי איתה כל כך הרבה זמן ואני מאוהב בה. 

דיוקנה של הילדה כאמנית צעירה. בילי אייליש באירוע ההשקה של אפל+ (צילום: קורי אנג'לו\גטי אימג'ס)

הסרט נותן לה את ההזדמנות להראות את תהליך העבודה שלה, לדבר על החזון שלה, להיכנס איתה לפרטים על האמנות שלה. זה סרט שרחוק מאוד מ"מיס אמריקנה", היפה כשלעצמו, של טיילור סוויפט. והכי חשוב, הוא רחוק שנות אור מסרטיה של עוד כוכבת-על שהתחילה בגיל צעיר וההורים שלה דחפו אותה, אם כי כנראה בצורה מאוד שונה – ביונסה. בסרטים של ביונסה, היא המלכה, האלוהים, האור והשמש. היא שולטת בכל פסיק. היא אפילו נותנת למעריצים לדבר עליה ועל החשיבות שלה בחיים שלהם. אצל בילי לא מראיינים מעריצים. מראים אותם שרים איתה את השירים שלה, ורואים על הפנים שלהם את החשיבות שלה בחייהם. המבטים לבדם מספיקים.

לעומת ביונסה ואפילו טיילור, הסרט של אייליש כן יכול להתעכב על הרגע בקואצ'לה שבו היא שוכחת לחלוטין את המילים של השיר שלה, וגם את הרגעים אחרי ההופעה שהדבר אוכל אותה. היא רחוקה מלהיות מושלמת, היא אמנית בתהליך. היא לא סתם אנושית, היא ילדה. היא זקוקה לחיבוק, למילה טובה, להגנה. מפתיע ומרענן לראות אמנית פופ גדולה שפשוט זקוקה לדברים. היא גם זקוקה לאהבה, ומקבלת במקום זוגיות גרועה עם קיו, זמר צעיר שעושה את מה שבחורים בגיל הזה עושים ומתמקד בעיקר בעצמו.

אלה בדיוק הנקודות שבהם מתגלה כמה "העולם קצת מטושטש" הוא אמנם מוצר דוקומנטרי שיכול לרגעים להרגיש סטנדרטי ויציב מדי, עוד פרט מלוטש מאוד בתעשייה המטורפת שהיא תעשיית בילי אייליש, אבל לרגעים גם יכול להרגיש כמו משהו אחר לגמרי – אינטימי יותר, חושפני יותר ואנושי הרבה יותר. אם הסרט הזה הוא עוד צעד בדרך של בילי אייליש להשתלטות כלל עולמית, אני לגמרי ערוך ומוכן לקבל את אדוניי החדשים.