"אידה": הסרט הפולני המהולל ביותר זה שנים

שתי נשים שונות מאוד אבל מחוברות זו לזו בקשרי דם וזיכרונות יוצאות יחדיו למסע ברחובות האחוריים של ההיסטוריה של פולין במאה ה־20. פשעי הפולנים בשואה ופשעי המשטר הקומוניסטי מתמזגים בסיפור אינטימי ועדין הנגלה לצופים מנקודת מבטה של נזירה צעירה ותמה שלא ידעה דבר על כיעורו של העולם וגם לא על יופיו, ואלה מוקרנים על פניה הזכים במשל קולנועי פיוטי. פאוול פאבליקובסקי כבר אייר מערכת יחסים בין שתי נשים מרקעים שונים בסרטו האנגלי היפהפה "אהבה של קיץ" (שגילה לנו את אמילי בלאנט). הפעם הוא חוזר למולדת ורוקם יצירה ייחודית מחוטים דקים שמשך מ"לה סטראדה" של פליני ו"ז'אן ד'ארק" של קרל תאודור דרייר. התוצאה היא הסרט הפולני המהולל ביותר זה שנים, שגרף את פרסי האוסקר האירופי לסרט ולבמאי הטובים ביותר.

בפולין הקומוניסטית של שנות ה־60, אנה (אגתה טרזבוקובסקה בסרטה הראשון) היא נזירה מתלמדת שלפני שתמסור את חייה למנזר ותסתגר בו לנצח נשלחת לעולם החיצון לבקר את קרובתה היחידה שעל קיומה לא ידעה דבר. אנה מוצאת את דודתה וונדה (אגתה קולשה) במיטה עם גבר מזדמן, והרושם המיידי הוא שמדובר בזונה. רושם ראשוני מטעה הוא אסטרטגיה עלילתית מרכזית של הסרט הנזירי הזה שבו רב הנסתר על הגלוי. במפגש הבא נגלה שוונדה היא שופטת שבעברה הלא רחוק הייתה התובעת הכללית של פולין וזכתה לכינוי "וונדה האדומה". היא גם אלכוהוליסטית צינית עם בור עמוק בנשמה. וונדה מגלה לאנה ששמה האמיתי הוא אידה לבנשטיין ושהוריה היהודים נרצחו בשואה. אנה/אידה רוצה לעלות לקברם, אבל וונדה אומרת שלרוב היהודים אין קברים. נחישותה של אידה משכנעת אותה לקחת את אחייניתה לכפר שבו הסתתרו הוריה ולחקור את נסיבות מותם.

המסע אל הכפר הוא מסע במדינה קומוניסטית קרתנית מדורדרת וכעורה, פיזית ואנושית, ורק סקסופוניסט חמוד שמכיר לאידה את הג'אז של ג'ון קולטריין זורה עליה מעט רוך ונועם. ועדיין זה אחד הסרטים היפים ביותר שנראו על המסך זה זמן רב. הצלמים רייזארד לנזבסקי ("מרגרט" המופתי) ולוקאש זאל צילמו בשחור לבן בפריים כמעט ריבועי (1:1.33), והחזרה לפורמט שפס מהקולנוע עוד בשנות ה־50 מאפשרת לפאבליקובסקי לעצב קומפוזיציות ייחודיות שממקמות את הגיבורה בתחתית התמונה ומותירות מרחב גדול מעל ראשה. בעוד וונדה היא דמות דרמטית שדורשת את מקומה בעולם, אידה נותרת קריפטית לכל אורך הסרט. המרחב שנפער מעל לראשה מסמן את מקומה כעדה אילמת בשולי התמונה, ומותיר לצופים מקום למלא אותו בניסיון לפענח את בחירותיה של מי שהופכת שלא מרצונה לצומת של ההיסטוריה האנושית.

השורה התחתונה: מפגש עם הכיעור האנושי בשיאו מעוצב לפנינה קולנועית מעודנת