זה הוא אחד מהסרטים היפים ביותר של אחד הקולנוענים הפוריים בארץ

בכל עיבוד קולנועי ליצירה ספרותית מוכרת ומוערכת עולה השאלה אם הסרט הצליח להעביר למסך את רוח היצירה ואת עומקיה. שאלה אחרת, מהותית אף יותר, היא האם הסרט עומד בפני עצמו כיצירה שלמה. לכן היכרות עם הטקסט המקורי, שבהכרח מזמינה השוואה, יכולה להעשיר את החוויה הקולנועית, אך גם לפגום בה. כמי שעסקה רבות בשאלת העיבוד הקולנועי של טקסטים ספרותיים, הפתיח הזה הוא (גם) מעין אפולוגטיקה – לא קראתי את ספרו של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה" מ-2014, ולכן החוויה שלי את סרטו של דני וולמן "הבשורה על פי יהודה" מ-2022 היתה טהורה מציפיות מקדימות, באופן יחסי כמובן.

על בסיס שתי צפיות התרשמתי שזה מין סרט קטן גדול, או אולי צר ורחב. צר במובן זה שהוא מובל על ידי שלושה שחקנים המתנהלים בתוך המרחב המצומצם של בית ירושלמי, ולא הרבה קורה בו מבחינת עלילתית. רחב במובן זה שהוא דן ברעיונות גדולים, עצומים אפילו, והניגוד הזה בהיקפים מייצר סרט ייחודי, מעניין ונוגע, שמעניק ממד רגשי ואינטימי לרעיונות הפילוסופיים, וגורף את הצופים לתוכו.

הסרט מתרחש בירושלים החצויה, 11 שנים אחרי מלחמת העצמאות, ושמונה שנים לפני מלחמת ששת הימים, ושתי המלחמות נמצאות בו – הראשונה בביוגרפיה ובשיח של הדמויות, השנייה במודעות של היוצרים ושל הצופים. דברים שנאמרים בו על התוצאות ההרסניות של מלחמת העצמאות עשויים להישמע כמסקנות מאוחרות שרבים מאיתנו מתחילים להכיר בהן רק עכשיו, אבל היו מקדימי ראות שהגיעו לתובנות כאלה כבר אז.

התבונות מתפזרות. הבשורה על פי יהודה. צילום: מתוך הסרט, יח"צ

בחורף 1959 שמואל אש בן ה-26 (יובל ליבני, שנראה בעונה השנייה של "מנאייכ") עוזב את לימודיו באוניברסיטה העברית ומפסיק לכתוב את התזה שלו בנושא "ישו בעיני היהודים". חיפאי במקור, הוא מתכוון לעזוב את ירושלים, אלא שאז הוא נתקל במודעה המציעה מגורים ושכר צנוע לסטודנט שיארח לחברה לנכה כבן שבעים. את פניו מקבלת עתליה אברבנאל (עינב מרקל), אישה יפה בשנות הארבעים לחייה, שמבקשת ממנו להתווכח עם גרשום (דורון תבורי) כדי לעורר אותו. רק מאוחר יותר, הבחור הצעיר, שנמשך את עתליה המסתורית, יעז לשאול אותה מה הקשר שלה לגרשום, והיא תספר שהיא אלמנת בנו שנהרג במלחמת השחרור. גרשום מעריץ את בן גוריון, ונראה שעתליה נוטרת לו על כך שהנחיל לבנו את הפטריוטיזם הלוחמני שלו, שהביא עליו את מותו המתואר כמזעזע במיוחד.

במסגרת שיחותיו עם גרשום, שמואל מספר לו על התזה המהפכנית שלו, שעל פיה יהודה איש קריות לא בגד בישו, כפי שמאמינים הנוצרים, אלא היה שליחו הנאמן ביותר. וריאציה נוספת על נושא הבגידה עולה דרך סיפורו של אביה המנוח של עתליה, שאינו נראה בסרט. גרשום מספר עליו שהוכרז כבוגד משום שהתנגד באופן אקטיבי להקמת מדינה יהודית מחשש שזו תוביל לשפיכות דמים מתמשכת, ויצר קשרים עם מנהיגים ערבים בניסיון לעקוף את בן גוריון. עתליה עצמה עובדת במשרד חקירות, ועוקבת אחר גברים ונשים שנחשדים בבגידה בבני זוגם. כשהיא מזמינה את שמואל להצטרף אליה לאחד מאותם מעקבים, הוא מתרגש מהמחשבה שזו הזדמנות רומנטית, ואינו מודע לאירוניה שבדבר. קולו של עוז, המקריא מתוך ספרו חיווי על מי נחשב לבוגד, ועל ידי מי, יהדהד בסוף הסרט.

כשהגוף בוגד אבל המוח נאמן. הבשורה על פי יהודה. צילום: יח"צ, מתוך הסרט

דורון תבורי מצוין בתפקיד גרשום, שגופו בגד בו אך מוחו שוצף. איש התאטרון אינו מרבה להופיע בקולנוע, והופעתו הזכורה ביותר היא בסרט קודם של וולמן, "מחבואים" מ-1980, שבו גילם מורה הנחשד בבגידה במדינה המתהווה משום שהוא מנהל רומן עם בחור ערבי. וכך שני הסרטים כמו הופכים לצמד תומכים משני הקצוות של מדף ספרים אחד. כשגרשום מזהיר את שמואל לא "ליפול באהבה" אל עתליה – שפה מגדירה מחשבות – נראה שהאזהרה הזו מכוונת גם אל עצמו. כי שמואל אינו הבחור הצעיר הראשון שעתליה, ששמה כשם המלכה התנ"כית הרצחנית, הביאה אל פתחו למלא את מקום בנו המת. מולו ליבני שובה לב בהופעה ביישנית ולא לגמרי מעוצבת, ומרקל שומרת על ריחוק מחויך שמסתיר מאגרים עמוקים של מררה.

הסרט, שאת התסריט המדויק שלו כתבה שושי וולמן, נע בין השיחות הסוערות במרחב הביתי, לבין טיולים שקטים בירושלים של זהב. טיולים כאלה היו גם ב"מיכאל שלי" מ-1974, עיבוד קודם של וולמן לספר ירושלמי מאת עמוס עוז. המוזיקה היפה בפסקול היא פרי עטו של זהר לוי המנוח, מי שהיה חבר מייסד בלהקות הרוק הישראליות "כיף התקווה הטובה" ו"אחרית הימים". דני שניאור הוותיק ("חתונה מאוחרת") צילם בפריים מרובע, כמו בסרטים של פעם, והמסגרת המצומצמת תורמת לתחושה שהדמויות לכודות במחשבותיהן ובצערן.

רק קדימה. דן וולמן. צילום: רביב אבירי

וולמן יוצר סרטים באופן סדיר מאז 1970, עם או בלי (לרוב בלי) תמיכה של קרנות הקולנוע, מה שהופך אותו לאחד הקולנוענים הפורים בארץ. אלה תמיד סרטים נבונים ועדינים, שאינם מתהדרים בתעוזתם. "הבשורה על פי יהודה" הוא אחד היפים שבהם.

4 כוכבים
בימוי: דן וולמן. עם דורון תבורי, יובל ליבני, עינב מרקל. ישראל 2022, 84 דק'