"מאמי" הוא חצי סרט נהדר. הפוליטיקה של 2020 הרסה אותו

רושם אחד ברור שיצאתי איתו מ"מאמי" הוא שהקולנוע הישראלי זקוק לעוד מיוזיקלס. המוזיקה הנהדרת ששוטפת את הסרט ונותנת ביטוי לקולן הפנימי של הדמויות, מציפה את החושים ומעצימה את חוויית הצפייה. כך לפחות חשתי בשעה הראשונה, אבל אז הסרט החליף מהלך מבחינה תסריטאית ואיבד אותי.

"מאמי", אופרת הרוק שנכתבה על ידי הלל מיטלפונקט והולחנה על ידי אהוד בנאי ויוסי מר חיים, עלתה על במת צוותא ב-1986 והייתה לקאלט. הסיפור על הצעירה מעיירת פיתוח שגוררת לתל אביב את בעלה הצמח שנפצע במלחמה, העז להיות פוליטי במופגן, ולמיטב זכרוני הבמה חסרת התפאורה קיבלה את המהפך של מאמי מדמות אנושית לקריקטורה מבהילה של פוליטיקאית עממית, שתוקפת את כולם – השמאל, הימין והדוסים. מעצם העובדה שהגיבורה גולמה על ידי מזי כהן שעמדה על במה חשוכה ושרה למיקרופון, דמותה הייתה מופשטת לכל אורך הדרך.

מתוך הסרט "מאמי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט לעומת זאת מציג לפנינו עולם שלם, פלסטי וריאליסטי בתחילתו. ואף שעם הגעתה של מאמי לתל אביב חזותו נעשית סוריאליסטית יותר ויותר, הפיכתה של הגיבורה מאישה בשר ודם לרעיון פוליטי מפוררת את הסרט. אבל בואו נתחיל מהתחלה.

בשוט הפתיחה מאמי מופיעה באקסטרים לונג שוט במדבר, כמו גיבור של מערבון, הולכת לאיטה אל המזנון של תחנת הדלק שבו היא עובדת. בפסקול נשמעות רק מכוניות חולפות. ואז, במקביל לפתיחת התריס של המזנון, נשמעים צלילי הצ'לו הראשונים. זה רגע קולנועי יפהפה שמדמה הרמת מסך.

שלא כמו במופע הבימתי המקורי, אלה אינם צלילי רוק תל אביביים, אלא צלילים מזרחיים נוגים שתואמים את האווירה הלאה של המקום. זאת בחירה סגנונית ופוליטית מעניינת, שמשנה את נקודת המבט של הטקסט. דודו טסה עיבד את המוזיקה (עם ניר מימון) וגם כתב לחנים חדשים, ומשמש כמעין תחליף לדמות המספר שבמקור. הוא ולהקת הנגנים המלווה אותו מופיעים במדבר (המוזיקה הוקלטה לייב), והרחק מאחוריהם נראית עיירת הפיתוח המבודדת שבה גרה מאמי. זאת בחירת בימוי יפה של קרן ידעיה ("אור", "הרחק מהיעדרו"), שתורמת לסרט תחושה של מעשיה עממית עם נימה של מחאה, והזמרת נטע אלקיים חודרת ללב בתפקיד האישה שהחיים בישראל לא נתנו לה סיכוי.

אבל כשמאמי מגיעה לתל אביב, הקצב משתנה והאירועים מתחילים לרדוף זה אחר זה, ואז מורגש חסרונו של המספר – במקור עיתונאי של מקומון דרומי – שיגשר על הפערים המאסיביים בעלילה. הקצב של המוזיקה, לעומת זאת, אינו משתנה ונוצרת תחושת דיסוננס. לא רק זאת, אלא שאת הנאומים הפוליטיים שהיא נושאת מאמי לא שרה, אלא מדברת (מזי כהן עשתה אותם בראפ) והסרט כמו מוותר על כוחו העיקרי.

מתוך הסרט "מאמי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

נוסף לכך, ידעיה שינתה את הגורם למהפך הקיצוני בדמותה של מאמי, ובמקום שהיא תבחר בו בעצמה, עכשיו הוא נכפה עליה, כעוד דימוי להיותה קורבן – כאישה וכמזרחית – של המיליטריזם הישראלי. השינוי הזה אינו ברור לי, מבחינה דרמטית ואידיאולוגית, אבל הבעיה מהותית יותר. ב-1986 הטקסט של מיטלפונקט אולי נשמע נועז ואפילו נבואי. אבל ב-2020, אחרי מערכת בחירות שלישית ברצף, נאומי ההסתה של מאמי נשמעים כמו יום שני. וכאמור, הפיכתה לאלגוריה פוליטית מרוקנת את הסרט מתוכנו האנושי (זה מתחיל כבר ב"האונס", השיר הכי ידוע מהמופע המקורי, שמוגש כאן כדיון פוליטי נטול מתח דרמטי).

וכך, בעוד שבחלק הראשון של הסרט נראה שהמוזיקה נותנת השראה לבימוי ולצילום, והדימויים מתגבשים לבלדה מדברית שממלאת את החושים, בסצנות המאוחרות ניכרים ניסיונות יצירתיים למצוא פתרונות ויזואליים לשינוי בהווייה של הסרט, אך לא כולם צולחים.

לצד שני המוזיקאים שמובילים את הסרט צצים כמה רוקיסטים בתפקידי אורח. יובל בנאי כבעל פאב תל אביבי וערן צור כמין מדען אינם מותירים רושם מחוץ לאזור הנוחות שלהם (והליווי המוזיקלי אינו תומך בהם). ריקי גל הרבה יותר טובה בתפקיד בתיה קלאסה, מדאם של בית הזונות, אך לאכזבתי האישית הזמרת האדירה הזאת אינה שרה, אלא מדקלמת. הסרט חוזר לעצמו עם שיר הסיום "השדות האדומים", שזוכה לביצוע נהדר של טסה ואלקיים ומשאיר אותנו עם צלילים יפים ופוצעים.

מתוך הסרט "מאמי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ציון: 3.5/5
סרט על: עיבוד לאופרת הרוק הפוליטית משנות ה-80, על צעירה מעיירת פיתוח שמגיעה לתל אביב
ללכת? כן. חצי סרט נהדר

בימוי: קרן ידעיה. עם נטע אלקיים, דודו טסה, יובל בנאי, ריקי גל. ישראל 2019, 93 דק'