כל כך רצינו לאהוב את הסרט הזה, אבל מצאנו רק שלושה דברים טובים

"לרוץ על החול", שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות אופיר, הוא הסרט הישראלי הראשון שהעז לצאת למסכים מאז השבת השחורה. מאוד רציתי לאהוב אותו, אבל לטעמי יש בו רק שלושה דברים טובים – שון מונגוזה, קים אור אזולאי, והכוונות. השאר, בעיקר התסריט והבימוי, קצת פחות. התבנית העלילתית, שנקודת המוצא שלה היא טעות בזיהוי, עתיקה כימי שייקספיר, לפחות – אלא שכאן היא לא ממש עובדת. הניסיון לשלב בין קומדיה קלילה לבין אמירה חברתית על היחס לפליטים/עובדים זרים בארץ הוא מבורך, אבל לא התסריטאים יואב הבל, אסף זליקוביץ' ושראל פיטרמן, ולא הבמאי אדר שפרן – שזה סרטו הראשון – ניחנו במיומנות מספקת לגרום לתרכובת הזאת להתגבש למשהו שלם.

אומארי (מונגוזה) הוא פליט אריתראי שחי בישראל כבר חמש שנים ומדבר עברית של צבר. הוא מתפרנס כשוטף כלים במסעדה תל אביבית, שהבעלים שלה נחמד אליו רק כשהוא צריך ממנו משהו אקסטרה. יום אחד משטרת ההגירה תופסת את אומארי ומייעדת אותו לגירוש, אך רגע לפני שהוא מועלה על מטוס לאוגנדה הוא מצליח לחמוק דרך מסוע המזוודות ולהגיע לפינה אחרת בשדה התעופה. בעומדו שם, תוהה מה לעשות עכשיו, עטים עליו אוהדים של קבוצת הכדורגל מכבי נתניה, שמתייחסים אליו כאל כוכב מגרש. מיד אחריהם מגיע הבעלים של הקבוצה, שימי (צביקה הדר), שמניח שאומארי הוא שחקן הרכש מניגריה שלו הוא מחכה, פשוט משום שהוא השחור היחידי בסביבה.

הסצנה המאוד לא משכנעת הזאת, שדורשת מאיתנו לא רק להשעות את הספק אלא ממש לתת לו זריקת הרדמה, היא הבסיס המאוד לא יציב של הסרט כולו. יש כאן איזה חיווי סאטירי שעל פיו מנקודת מבטם של היהודים בארץ ישראל כל השחורים נראים אותו דבר – עד כדי כך שאפילו אם שילמת המון כסף כדי להחתים כדורגלן שבא במיוחד מאפריקה, לא תבחין בינו לבין כל שחור אחר. וגם לא תטרח לשאול אותו. אבל כדי שהעקיצה הזאת תקלע למטרה, הקשר שלה למציאות צריך להיות קצת יותר מבוסס. מה גם ש"לרוץ על החול" לא באמת הולך על הסאטירה, אלא הוא רוצה גם להאיר את עינינו, וגם לרגש אותנו, וגם להצחיק אותנו – קצת מכל דבר. זה לא שאין בסרט כמה רפליקות מוצלחות, אך כולן נמצאות בטריילר.

אומארי יודע לרוץ – כך הצליח לחצות את מדבר סיני ולהגיע לישראל – ולכן את המשחק הראשון במדי הקבוצה הוא מסיים כגיבור, אף שלא נגע בכדור (זה לא באמת סרט על כדורגל). רק אחרי המשחק נטע (אזולאי), בתו של שימי, מגלה שאומארי הוא לא מי שהם חשבו שהוא. וגם אז היא היחידה. הקשר שמתפתח בין אומארי ונטע הוא האניץ' היחידי בעלילת הסרט שיש בו נימה של אמת, גם בשל שני השחקנים, אך לא מעט משום שהוא אינו מוכשל על ידי הקונספט הרעוע.

שון מונגוזה הוא הסיבה העיקרית לראות את "לרוץ על החול". השחקן יליד קונגו הגיע לישראל בגיל חמש, למד משחק בניסן נתיב, ושיחק בתאטרון ובטלוויזיה, אבל זה תפקידו הראשי הראשון. הוא לא רק חתיך, הוא גם שחקן רגיש וחינני, מאלה שאומרים עליהם שהמצלמה אוהבת אותם. אזולאי מגלמת אישה עם קליפה נוקשה שדואגת בעיקר לאבא שלה, אך בהדרגה פותחת את ליבה לגבר שאת סודו היא שומרת.

טיפה של אמת. מתוך הסרט "לרוץ על החול". צילום: יח"צ

מרגע ש"נפצע" במשחק הראשון ואינו משחק יותר, אומארי הופך למעין גורו של קבוצת הכדורגל. הוא משתף את השחקנים בחוכמת שוטף הכלים שלו, ואלה נעשים גברים טובים יותר בהשראתו. זה שילוב קל מדי ונטול מודעות של שתי קלישאות תרבותיות ישנות – הפרא האציל, מתובל בקצת Magical Negro. גם שימי, שהגזענות שלו בוטה ממש, הופך לאדם טוב יותר בעטיו, אלא שהמהפך שלו כל כך מיידי, שסצנת השיא מפוקששת לגמרי.

במקביל לנרטיב הקומי בנתניה, הסרט עוקב אחר חברו של אומארי (מיכאל קביה אהרוני מ"קופה ראשית"), שנשאר בדרום תל אביב ומנסה לארגן להם דרך להגיע לאירופה. הקו העלילתי הזה, שמציץ על המצוקה של הפליטים, משמש כמעין הצדקה לסרט כולו. עם זאת שגם הוא לוקה ברישול תסריטאי, הוא כלל את הסצנה האחת שעוררה בי תגובה רגשית של ממש.
3 כוכבים
בימוי: אדר שפרן. עם שון מונגוזה, קים אור אזולאי, צביקה הדר, מיכאל קביה אהרוני, יואב לוי, ישראל אטיאס. ישראל 2023, 104 דק'