"גלגל ענק" של וודי אלן היה מוצלח יותר ללא ג'סטין טימברלייק

וודי אלן לא יכול להתגבר על עצמו. ב"גלגל ענק" הוא סוף סוף חוזר למכורתו ניו יורק, ומנסה ליצור טרגדיה אמריקאית נוסח טנסי וויליאמס, שמעוצבת כמו מלודרמה הוליוודית קלאסית. זה כמעט מצליח לו, אבל הוא דוחף לשם דמות של מציל/מחזאי/מספר שמדבר אל המצלמה – מין טיפוס וודי אלני, רק חתיך יותר, המגולם בידי ג'סטין טימברלייק. המספר, שמתעקש להסביר לנו את העלילה הלא מסובכת ואת מניעיו שלו עצמו כדמות בתוכה, נועד להוסיף לדרמה רובד ארס פואטי, אלא שהוא שטחי וקשקשני, ומערער את השלמות הסגנונית והטונאלית של הסרט המרהיב הזה. התוצאה היא מין יצור כלאיים, שבו שני סרטים שונים מתגוששים זה עם זה.

טימברלייק ב"גלגל ענק". היינו מסתדרים בלי

אתר ההתרחשות: קוני איילנד בשנות החמישים, עידן שבו הועם זוהרו של פארק השעשועים המיתולוגי. קייט ווינסלט היא ג'יני, שחקנית לשעבר ואם לילד פירומן, החשה לכודה בנישואיה להמפטי (ג'ים בלושי), שמתפרנס בקושי כמפעיל של קרוסלת סוסים. ג'יני, העובדת כמלצרית במזללה על הטיילת, מנהלת רומן עם מיקי הצעיר ממנה (טימברלייק), ומטפחת חלום רומנטי שהמציל השרמנטי יגאל אותה מחייה המשמימים. אבל אז מגיעה קרוליינה (ג'ונו טמפל), בתו האובדת של המפטי שבורחת מבעלה הגנגסטר.

מיקי, שלומד מחזאות, אומר שהוא רוצה לכתוב טרגדיות על אנשים שמביאים את אסונם על עצמם במו ידיהם, וכך רומז לנו איזה מין סרט אנחנו רואים. אבל זה חיווי מיותר לגמרי, משום ש"גלגל ענק" מבהיר לנו לאן הוא הולך בשלל אופנים חזותיים. ג'יני והמפטי מתגוררים בבית בתוך פארק השעשועים, ומחלונם נשקף הגלגל הענק שמסתובב ללא הפסקה – דימוי מקובל לצחוק הגורל ("מה שעולה חייב לרדת, גלגל מסתובב חייב להסתובב" שרו "דם, יזע ודמעות"). התפאורה עתירת הסמליות ומיעוט אתרי ההתרחשות, תורמים לתחושה שזו הצגה מצולמת.

הצלם האמן ויטוריו סטורארו ("הקונפורמיסט", "אפוקליפסה עכשיו") – שיצר מראה של גלויה קיטשית עבור סרטו הקודם של אלן, "קפה סוסייטי" – מזכיר לנו כאן מדוע הוא נחשב לאחד הגדולים שבצלמים (יש לו שלושה אוסקרים). סטורארו מאיר את הסרט בשלל אורות צבעוניים, שמתחלפים כהרף עין בהתאם לשינויים במצב רוח. אני מניחה שמקור ההשראה לצבעוניות הדחוסה הוא המלודרמות המסוגננות של דגלס סירק משנות החמישים, שסיפקו השראה גם לפאסבינדר, אלמודובר וטוד היינס. "חיקוי לחיים" של סירק אף התחיל כמו "גלגל ענק" בקוני איילנד.

ווינסלט ב"גלגל ענק". אחד מתפקידיה הגדולים

פרט לצילום היפהפה, כוחו העיקרי של הסרט הוא בהופעות המשובחות של שלושה מארבעת השחקנים הראשיים. קייט ווינסלט מעצבת את אחד מתפקידיה הגדולים ביותר, כאישה סוערת שהחיים הפכו אותה לקשה ונואשת. בהוליווד של פעם תפקיד כזה היה הולך לג'ואן קרופורד או בטי דיוויס. זה תפקיד שזוכים עליו באוסקר, ורק קבלת הפנים הקרירה לה זכה הסרט יכולה לעמוד בדרכה. גם בלושי מצוין כבעלה, איש טוב וגס הליכות (מאז "יסמין הכחולה" אלן החל לשלב בסרטיו אנשי צווארון כחול), וטמפל מפתיעה בהופעה חיננית. אבל טימברלייק הוא טעות ליהוק צורמת. הוא נראה כבובה בחלון ראווה בתפקיד המציל שאינו מציל, והבימוי הקר תורם לכך שאין אש בינו לבין ווינסלט. אולי שחקן עם יותר עומק, נגיד ג'ייק ג'ילנהול, היה עשוי להתמודד עם הכשלים של הדמות כפי שנכתבה.

כשג'יני מטיחה בהמפטי שהוא מתייחס אל בתו כאל החברה שלו, ושיום אחד היא תנטוש אותו, קשה שלא לחשוב על וודי ובתו-אשתו סון יי, ולתהות למה הוא התכוון כששתל את זה שם. מעבר לרגע המוזר הזה, המכניקה של העלילה חשופה ומהלכיה צפויים מידי. אבל לפחות הפעם השירים הישנים שאלן אוהב לשלב בסרטיו מתאימים כמו כפפה, ולרגעים הופעתה של ווינסלט והצילום של סטורארו מתגבשים לקולנוע שמיימי.

סרט על: מלצרית נשואה בקוני איילנד של שנות החמישים, שמקווה שהמציל הצעיר יגאל אותה מחייה המתסכלים.

ללכת? כן. וודי אלן לא בשיאו, אבל קייט ווינסלט לגמרי כן.