קומדיות סטלנים הן אחד הז'אנרים האהובים עלי, ולמרות ש"ביג לבובסקי" (1998) הוא המאסטרפיס של הז'אנר (והאהוב עלי בז'אנר), יש גם קומדיות מבדרות יותר כמו "אחי, איפה האוטו שלי?" או "פיינאפל אקספרס", סרטים שהפכו את הז'אנר לשטותי יותר ווטיגנו לנו את המוח כאילו היו שאכטה טובה. יותר מכל, הם היו קורעים, לפחות בתקופתם. כך שלפחות על הנייר שמחתי לפגוש את "סרט פיצה", קומדיית סטלנים חדש שעלתה בדיסני+ ויש בה הכל. כלומר, הכל חוץ מהומור.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות

הסרט עוקב אחר שלושה חברים בקולג' שמקומם הטבעי הוא בשולי החברה. ג'ק הוא החבר שאמור להיות האהוב יותר. הוא משעשע, נחמד ולא מאיים, אך בעקבות טעות שלו שדפקה את קבוצת הפוטבול, הוא הבן אדם השנוא ביותר בקמפוס. החבר השני הוא מונטגומרי, חנון חסר ביטחון שרוצה להיות גבר אלפא אך בפועל הוא אפילו לא מסוגל לדבר עם הקראש שלו ומגדל פרפר מחמד שאותו מדובב לא אחר מאשר דניאל רדקליף. החברה השלישית היא ליזי (לולו וילסון), בחורה חנונית גם כן שלאחר התקרית עם קבוצת הפוטבול החליטה לעזוב את ג'ק ואת מונטי כדי להיכנס לחבורה הפופולרית בקולג'.

בזמן שהחבורה של ליזי ליטרלי מפליצה על הפנים של ג'ק ומונטי, נופלת ממחבוא בתקרה קופסה מסתורית שמכילה סם מסוכן – שיכול להיות מדהים רק אם משתמשים בו אחרי האוכל. כמובן שהם מגלים את זה רק אחרי שלקחו אותו, וכל הסרט הופך להיות מסע אל הפיצה המיוחלת שהזמינו כדי להימנע מטריפ מזעזע.

כמו שהבנתם, מדובר בהמון נונסנס ואפס הגיון, כשאת הסרט מובילה בעיקר דמותו של ג'ק, אותו משחק גאטן מאטרצו, אולי השחקן היחיד מקאסט הילדים של "דברים מוזרים" שאפשר ליהנות מהנוכחות הבימתית שלו. לצידו משחק שון גיאמברון בתפקיד מונטגומרי, ולמרות שלאורך הסרט הוא מצליח לשמור על אנרגיה גבוהה ונוירוטית, המחסור בעלילה ובדיחות טובות גורם לתהליך שלו להרגיש לא שלם. זה קצת חבל כי למרות שהסרט ניסה למכור לנו את ג'ק כדמות ראשית, דווקא מונטי הוא זה שעובר את התהליך המשמעותי ביותר (וגם הוא לא כזה משמעותי). וזאת לא הבעיה היחידה של הסרט.

זה מוזר ממש שלא הרגשתי שמץ של הנאה מהצפייה בסרט, כי על הנייר יש לו הכל: עולם מגניב וחסר גבולות, קאסט מעולה, דניאל רדקליף בתפקיד פרפר ובובי מוינהן בתפקיד רובוט שליח שיעשה הכל כדי לספק את הלקוח. יש פה כל כך הרבה פוטנציאל, אבל לא עשו איתו שום דבר. אולי זה כי הסרט הוא קצת "הכל, בכל מקום בבת אחת" וקצת "אחי, איפה האוטו שלי?" וקצת "ג'יי ובוב השקט" וקצת "פיינאפל אקספרס". הוא מנסה להיות הכל עד שהוא מרגיש חסר זהות משל עצמו.

כל זה קורה לצד חוסר הגיון עלילתי מודע לעצמו וחוסר בחוקיות. אין בעיה עם משהו כאוטי ורנדומלי כמו "הכל, בכל מקום בבת אחת" אבל כשמייצרים כאוס קולנועי צריך גם לדעת איך לנוע בתוכו וזה פשוט לא קורה פה. למרות כל הדברים האלה, הבעיה הגדולה ביותר בסרט הזה היא שהוא פשוט לא מצחיק.

אני לא אדם עם חוש הומור מתוחכם מדי או מתנשא. אני יכול לצחוק מ"סיינפלד" באותה מידה שאני צוחק מסרטון ביוטיוב של אדם שקיבל מכה לביצים. פה לא צחקתי. כן, סרטוני פספוסים באינטרנט מצחיקים יותר מהסרט הזה. כן, קומדיה צריכה להיות מצחיקה. זה נורא קשה להצחיק. הרבה יותר קשה להצחיק כשאתה חושב שמה שאתה עושה קורע מצחוק, בעוד שאחרים לא מרגישים את אותו הדבר, ואז נוצר מצב שאתה מתאמץ להצחיק, וככל שתתאמץ יותר – כך יהיה גם קשה יותר לגרום למישהו לצחוק או אפילו לגחך. זה מה שאני חושב שקורה בסרט הזה. הבמאים ניק קוצ'ר ובריאן מקאלהני חשבו שיש להם זהב קומי ביד, כשבפועל אין להם כלום.

האם מיצינו את קומדיות הסטלנים? אולי. כנראה. יכול להיות שבאמת אין יותר מדי דברים לספר על חברים שרוצים למחוק ביחד את המוח. אולי סמים הפכו לנפוצים מדי ואנחנו יודעים כבר מהו ייצוג נאמן של החוויה, כך שהסרט הופך ללא אמין. אני לא חושב שיצליחו ליצור קומדיות סטלנים טובות שוב. היו ניסיונות בעשור האחרון, בין אם מדובר בפרנצ'ייזים שניסו לעשות קאמבק ובין אם בכאלה שמנסים לעשות משהו חדש כמו ב"סרט פיצה", בואו נגיד שעל המחסור בקומדיות סטלנים בשנים האחרונות – הוא לא פיצה (ראיתם מה עשיתי כאן?); שיביא פעם הבאה לחם שום (ראיתם?).
>> "סרט פיצה" // Pizza movie // ארה"ב 2026, 97 דקות // עכשיו בדיסני+

• ביקורת סרטים
• דיסני+
• סטלן
• קנאביס