הסרט הירדני "פארחה" הצית מלחמת רשת. זה הדבר היחיד שמעניין בו

תחת הכותרת "סיפור התבגרות ברוטאלי", הביקורת הקצרה והחיובית שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" על הנציג של ירדן לאוסקר מסתיימת בפסקה: "יום אחד סצנה של ברבריות גדולה מתרחשת מול חלונה הקטנטן של פארחה, והמצלמה מייצגת את נקודת המבט החלקית שלה. רוב שאר הזמן המצלמה מתמקדת בפניה. פארחה לא עושה הרבה מלבד לחכות, ובכל זאת, רק על ידי התבוננות בנערה הצעירה הזו, אנו עדים לשינוי הרסני".

מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס" (לא אחת משני המבקרים הראשיים של העיתון), שמתייחסת אל הסרט כמו לכל סרט אחר, מחויבת להימנע מספוילרים, ולכן אינה מפרטת במה מדובר. היא גם לא דנה בשאלה שמטרידה את עם ישראל – האם אותה ברבריות גדולה אכן מייצגת את צה"ל או שזה שקר אנטישמי. לעומתה, כמבקרת קולנוע ישראלית שהתבקשה לצפות בסרט הדי זניח הזה ולכתוב עליו רק אחרי שעורר כאן מהומת אלוהים (כמה ביקורות קראתם לאחרונה על סרטים ערבים?), אני דווקא מתבקשת לפרט את מה שבכל סרט אחר ייחשב לחשיפה יתרה, ויעורר עלי את חמת הקוראים.

אבל המבקרת האמריקאית צודקת – זה אכן סרט על התבגרות שהופרעה באמצע. אחרי כותרת פתיחה שמכריזה "בהשראת אירועים אמיתיים", חלקו הראשון של "פארחה", שכתבה וביימה דארין ג' סאלם, מתנהג כסרט התבגרות טיפוסי למזרח התיכון, שמתמקד בנערה עצמאית המשתוקקת ללמוד, בניגוד לציפיות המסורתיות ממנה להתחתן בגיל צעיר. שוט הפתיחה מציג אותה שקועה בקריאת ספר, לצד חברותיה המשתעשעות במעיין. בניגוד לחג'אבים האפורים של חברותיה, פארחה קוראת ספר ורוד, ולובשת כפתן ורוד – דימוי להנצת נעורים אופטימית. ואז, על רקע שוט של כפר פסטורלי מוקף עצי זיתים על צלע גבעה מופיע על המסך הכיתוב: "פלשתינה 1948".

בשובה הביתה, פארחה מתווכחת עם אביה, מוכתר הכפר (אשרף ברהום, "לבנון"), ודורשת ממנו לשלוח אותה ללמוד בבית ספר בעיר (לא נאמר איזו עיר), משום שבכפר אין בית ספר לבנות. היא גם דוחה את חיזוריו של בן דוד, כי היא לא רוצה להתחתן, אלא ללמוד. יש כאן ביקורת ברורה על יחסה של החברה הפלסטינית לנשים, בדומה לזו שנראתה ב"וג'דה", הסרט הסעודי מ-2012 על ילדה שרוצה אופניים, שגם הוא בוים על ידי במאית. כשאבא מתרצה, פארחה צועקת בקול גדול שהמוכתר הוא האבא הכי טוב בכפר. אבל אחרי כעשרים וקצת דקות כאלה (עם כמה רמזים להתארגנות לקרב אחרי עזיבת החיילים הבריטים), בפסקול נשמעים קולות ירי רחוקים, והסיפור משתנה.

עד כה היה מדובר בעלילה פמיניסטית בסיסית המובלת על ידי שחקנית צעירה ושובת לב (כארם טאהר). כשהצבא הישראלי מגיע לכפר כבר מורגש החיסרון בתקציב, והחיסרון ברקע היסטורי. הסרט מצדיק את צמצום נקודת המבט על ידי התמקדות בסיפורה של נערה אחת בכפר אחד. אבא שלה נועל אותה להגנתה במחסן, ובמשך כעשרים דקות די משמימות אנחנו צופים בה מעבירה את הזמן בחושך – מנסה לקרוא, מציצה מהחרך, אוכלת, מנסה לישון, מקשיבה ליריות בחוץ, מתבוננת בגשם, משתינה בפינה. יש תקריב אחד יפה של קרן אור מהחלון הקטן נופלת על ידה, אבל השימוש שהסרט עושה בפסקול שנשמע מחוץ למחבוא אינו מעניין דיו. עבור צופים יהודים הסיקוונס הזה מעלה אסוציאציות אנה פרנקיות, אבל בקונטקסט של הסרט זה נראה יותר כמו דימוי לחברה הפטריארכלית שנועלת את הבנות בבית. בסך הכל, זה נחווה יותר כמריחת זמן מאשר כחיווי קולנועי בעל משמעות.

ואז, חמישים דקות אל תוך הסרט, מתחילים האירועים הדרמטיים, ואלה מאתגרים את כשרון הבימוי של סאלם, שבשלב זה בקריירה שלה אינו מרשים במיוחד. מבעד לחרך פארחה רואה אישה יולדת בחצר – אירוע שלוקח עשרים שניות, כאילו היתה כבשה. ואז מגיעים כארבעה חיילים ישראלים שמחפשים נשק, ומוצאים את המשפחה עם התינוק שזה עתה נולד. הדקות הבאות מציגות את הקצין וחייליו, וגם חיילת אחת, כבריונים מבחילים, כמו אינספור חיילים בריונים מבחילים שנראו באינספור סרטים שצולמו מנקודת מבטם של הקורבנות. העברית הקלוקלת שבפיהם מעוררת גיחוך, אבל זאת אינה בעיה עבור רוב הצופים הפוטנציאליים. גם החיילים המצריים ב"אוונטי פופולו" הישראלי לא דיברו ערבית מצרית, ובכלל, רוב רובם של הסרטים שבהם שחקנים מנסים לדבר בשפה שאינה שפתם, צורמים לאותם צופים ששולטים בשפה המדוברת.

הדבר היחיד שהיה יכול למשוך תשומת לב לסרט הזה. "פארחה"

אחרי שהוא מכוון סכין לעבר בטנה של אישה סתם כדי להפגין כוח, הקצין נותן הוראה להעמיד את המשפחה – אמא, אבא, שתי בנות ותינוק מייבב – אל הקיר, ולירות בהם. מיד אחרי המעשה הוא מעשן בכיף כדי להדגיש את חוסר האנושיות שלו, בעוד הפלסטיני רעול הפנים, שהוביל לשם את החיילים והתחנן בפניהם שלא יפגעו במשפחה, מקיא את נשמתו (אחר כך יתברר שזה אבא של פארחה).

התינוק נשאר בחיים, ונשמע קול של מישהו, כנראה הקצין, אומר לחייל עם כיפה "הנה, השארנו לך את התינוק. תהרוג אותו ותבוא". מבעד לעיניה של פארחה החייל נראה מניח את התינוק בזהירות על הקרקע. "אל תבזבז כדור עבורו", נשמע אותו קול בלתי נראה. החייל מסיר את הנשק, ובמבט דואב מרים רגלו, אך אינו מסוגל לדרוך על התינוק ומשאיר אותו מאחור. בדקות הבאות, היבבות של התינוק יטריפו את דעתה של פארחה הלכודה, עד שהיא מצליחה לשחרר את עצמה מהמחבוא.

המשפט "אל תבזבז כדור" נשמע ממש לאחרונה בסרט ההודי "RRR" המתרחש בימי הממשל הבריטי בהודו ב-1920. בתחילת הסרט עתיר התקציב ההוא המושל הבריטי אומר לחייל לא לבזבז כדור שעולה לירה שטרלינג על "זבל חום", ואז החייל לוקח בול עץ ומרוצץ את ראשה של אישה הודית. "RRR" התקבל בהתלהבות רבתי בעולם כולו, כולל בישראל, ולמרות שהיסטוריונים בריטים תקפו את חוסר הדיוק ההיסטורי של הסרט שמציג את הבריטים כרשעים גמורים (הרבה יותר סדיסטים מאשר החיילים הישראלים ב"פארחה"), למיטב ידיעתי אף אחד לא הכריז חרם על נטפליקס שמציעה אותו לצופיה.

בכל אופן, החייל עם הכיפה שמפר פקודה ישירה נועד להראות שלא כל הישראלים הם בני שטן, והסצנה הזו מבוימת ומשוחקת רע כמו כל האירוע. אחרי שפארחה משחררת את עצמה מהמחבוא. לפני עזיבתה את הכפר, היא מתיישבת על הנדנדה שם ישבה בתחילת הסרט עם בת דודתה וחלמה על לימודים בעיר. וכך "פארחה" חוזר להיות אותו סרט נעורים שהיה בחלקו הראשון, ומותיר אותנו עם המסר שהנעורים האלה נגדעו באיבם.

כותרות הסיום מספרות שהנערה האמיתית ששמה היה רדיה הגיעה לסוריה, וסיפרה את סיפורה למען הדורות הבאים. שינוי שמה בסרט בעצם אומר שזה סרט עלילתי שמשחרר את עצמו ממחויבות מלאה לא רק להיסטוריה המתועדת, אלא אפילו לסיפורה של אותה רדיה. האם מעולם לא היו חיילים ישראלים שרצחו משפחות פלסטינאיות ככה סתם? יש להניח שהיו. בכל מלחמה יש מקרים כאלה. האם הסרט אנטישמי? הסצנה המדוברת ללא ספק לא נעימה לצפייה. אבל, כאמור, היא אינה יוצאת דופן. המסר הכי גורף ומהותי של הסרט לגבי הנכבה אינו אותו רצח, אלא הקול שנשמע ממגפון, וקורא לפלסטינים לעזוב את בתיהם פן ייהרגו. משמע, הם לא ברחו כפי שנהוג לומר, אלא גורשו.

ביום שישי, אחרי שסיימתי לצפות בסרט, ראיתי שבאתר הקולנוע IMDb הצטברו שלל ביקורות נלהבות של גולשים, שכולן התפרסמו ב-1 בדצמבר. חלקן מחו כנגד הניסיונות הישראלים לדכא את הקרנת הסרט. למחרת, במהלך כתיבת הביקורת נכנסתי שוב לאתר, וראיתי שכל אותן ביקורות הגולשים נמחקו, תופעה שלא נתקלתי בה עד כה. מאז הועלו ביקורות נלהבות חדשות, וגם הן נמחקו – נראה שיש קמפיין פלסטיני לטובת הסרט במקביל לקמפיין הישראלי. עם זאת, הציון המופרך של 8.5 מעשרות אלפי גולשים לא שונה. מנגד, גם הביקורת ב"ניו יורק טיימס" התפרסמה ב-1 בדצמבר (לפני כן התפרסמו רק שתי ביקורות רשמיות אחרי הקרנת הסרט בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה). רוצה לומר, כמו שכבר אמרו לפני, המחאה הישראלית נגד הסרט הירדני החלש הזה היא חרב פיפיות. ואלמלא המהומה, גם אני יכולתי לפנות את הזמן שהקדשתי לו לשניים שלושה סרטים שיותר מעניינים אותי, כמו החדש של דמיאן שאזל.