מי מפחד מהזאב הרע: פסיכופט ישראלי

האמת היא שלא רציתי לתת לסרט הזה כוכבים. דירוג סרטים זה תמיד פשרה לא נוחה, שאינה מייצגת את המורכבות של הביקורת, והפעם זה מסובך במיוחד, משום שיש פער גדול מדי בין איכויותיו האובייקטיביות של "מי מפחד מהזאב הרע" לבין מידת הנאתי ממנו, וממוצע בין 4 ל־1 אינו מייצג שום אמת. אבל הפורמט דרש כוכבים, ולכן הארבעה שלמעלה, אף שאיני יכולה להמליץ על הסרט לאף אחד מידידיי.

הפתיחה מצוינת. אחרי פרולוג סהרורי ומסוגנן הרומז להקשר של מעשיית ילדים מאיימת נוסח האחים גרים (הזדמנות להחמיא לצלם גיורא ביח), המערכה הראשונה מתנהלת כמותחן מפותל ומרובד לעידן יוטיוב. מיקי (ליאור אשכנזי) – בלש משטרה שהושעה מעבודתו עקב אלימות יתר שהונצחה בסמארטפון של נער – עוקב אחר דרור (רותם קינן), מורה החשוד באינוס ורצח ילדות קטנות. מיקי אינו מודע לכך שהוא עצמו נתון למעקב של גידי (צחי גראד), אביה תאב הנקמה של הקורבן האחרון. סדרה של פיתולים עלילתיים שנונים ומפתיעים מביאה את שלוש הדמויות למרתף של בית מבודד בגליל, ומכאן והלאה הסרט מחליף מהלך והופך לזוועתון סאדיסטי. גידי מענה את דרור בדרישה שיגלה לו היכן הצפין את ראשה הכרות של בתו, אבל הלה ממשיך להכחיש את אשמתו, בעוד מיקי נע כמטוטלת בין המענה למעונה. גבר נוסף יגיע לשם בהמשך וינכס לעצמו את מרב ההומור השחור שהסרט מנוקד בו. כל השחקנים, גם אלה שהוזכרו רק בשורת הקרדיטים, מצוינים.

אחת מהחלטות היסוד שהתסריט דבק בהן היא שאנחנו כמעט לא יודעים דבר על שלושת הגברים, ורק הדינמיקה ביניהם בתוך המרחב הסגור מגלה לנו טפח על אופיים. הסוד הגדול ביותר הוא שאלת אשמתו או חפותו של החשוד, שמתפקד דווקא כקורבן העיקרי של הסרט – מה שמעצים את השאלה המוסרית הנלווית לעינויים. לטעמי הסצנה הטובה והמהדהדת ביותר מופיעה במערכה הראשונה של הסרט, כאשר המורה שפוטר ממשרתו מתייצב בשיעור בלט וצופה ברקדניות הקטנות מבעד לזכוכית בעודו מדבר בטלפון עם אשתו (גרושתו?) שאוסרת עליו להיפגש עם בתו ביום הולדתה. המצלמה לוכדת אותו מאחור כך שאיננו רואים את פניו, ואיננו יודעים אם זו סצנה על פדופיל שבא לבחור את קורבנו הבא, או שמא סצנה על אב אוהב ודואב שבא לראות את בתו בסתר.

ההחלטה המאתגרת להשאיר את הדברים לא מוגדרים מונעת מהצופים כל אפשרות להזדהות עם הגיבורים – לא עם האב המפלצתי שגראד מגלמו כפסיכופט פעור עיניים (ההופך לילד מוטרד כשהוא מדבר בטלפון עם אמו הפולנייה – רוב הנשים בסרט הן בלתי נראות), לא עם המעונה שהוא אולי פדופיל רצחני, ולא עם השוטר האלים שהתנכל לחשוד שהוא אולי חף מפשע. המחסור במושא הזדהות והסבל שעוררה בי הצפייה בשבירת אצבעות ותלישת ציפורניים, גרמו לי להתנכר לסרט אף שהבחנתי בתחכומם ובדיוקם של המהלכים העלילתיים, הדרמטיים והקומיים – כמו המונטז' המבדח של הכנת העוגה והסצנה הסמלית בחממה הציונית הזנוחה.

חלק מהביקורות הנלהבות שהסרט זוכה להן בארץ ובחו"ל מתייחסות לשאלות המוסריות שהוא מעורר ומבחינות ברובד הפוליטי המרומז המסופק על ידי דמותו הסמלית של ערבי על סוס (קייס נאשף) שמכוון את תשומת לבם של הצופים לאופן המעוות שבו הוא נראה על ידי הישראלים האלימים. אלא שחובבי הז'אנר אינם באים לסרט כזה בגלל האלמנטים האלגוריים שבו, אלא קודם כל בגלל ה"כיף" (ככתוב בוועדת המדרוג של "הארץ") שבזוועה. לא רק שאיני יכולה לחוות את הכיף שבסאדיזם (ובמראה ילדה כרותת ראש שתחתוניה מופשלים), הוא מפוקפק בעיני כסוג של בידור, אפילו אם הוא מוגש כחלק ממסה לכאורה על חוסר המוסריות שבעניין. ריבוי הרוצחים הסדרתיים בעלי הדמיון היצירתי בקולנוע ובטלוויזיה של השנים האחרונות הוא מגונה בעיניי, ולכן קשה לי לשמוח על כך שגם לנו סוף סוף יש אחד כזה. לסיום רציתי רק לציין שאני צופה ב"דקסטר" בעיקר בגלל האחות דברה.