"מיס אמריקנה" הוא לא דוקו, אבל גם הייטרים יתרגשו מטיילור סוויפט

הדוקו החדש של טיילור סוויפט, "מיס אמריקנה" שעלה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון, נפתח בישיבה במשרדי חברת תקליטים. סוויפט מעדכנת את יושבי השולחן, רובם גברים לבנים בגיל העמידה, בפרטי האלבום החדש שלה דאז. ברקע מציץ פוסטר של סרט ההופעה שיצא גם הוא בנטפליקס, "רפיוטיישן" (2018). הפוסטר הזה היה שם במקרה, ארוז ומחכה להיתלות על הקיר. אבל הוא שם כאילו כדי להזכיר לנו שגם הסרט שאנחנו צופים בו עכשיו הוא מוצר שסוויפט משחררת לעולם כחלק מהאסטרטגיה השיווקית והמסחרית שלה, כאחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם.

הסרט מוגדר כדוקומנטרי, למרות שקשה לראות בו כזה באופן מלא. סביר להניח שכל פריים בסרט, בבימויה של לאנה ווילסון, עבר אישור של סוויפט. מצד אחד, יש בזה משהו משמח: לסוויפט ניתנת ההזדמנות לספר את הסיפור מהזווית שלה, אחרי שנים של התעללויות ובריונות מצד התקשורת, ואחרי שהפכה לשבויה של נרטיב שהיא לא בחרה, כפי שהיא בעצמה ניסחה את זה, עקב הרדיפה מצד קניה ווסט. מצד שני, זו לא יצירה קולנועית אובייקטיבית. אנחנו מקבלים כאן גרסה מאד מסוימת של סוויפט, זו שהיא בחרה ועיצבה, ורוב הזמן זה מורגש מאוד.

טיילור סוויפט, מתוך "מיס אמריקנה"

"מיס אמריקנה" מרגיש כמו מוצר יח"צני, כזה שכל רגע בו אמור לשרת אספקט אחר בדימוי שלה. כאן סוויפט בעלת הומור עצמי ומלגלגת על עצמה, כאן היא מעלעלת ביומניה כטינאייג'רית רומנטית. חצי השעה הראשונה של הסרט משעממת למדי, עם מונטאז' מעיק של הדרך המרשימה שלה להצלחה. סוויפט עובדת קשה, ללא ספק, אבל רובנו כבר מכירים את הסיפור שלה. לא צריך להיות מעריץ שלה כדי להכיר אותו, כי הוא נפרש בפנינו בין אם נרצה ובין אם לא בתקשורת המיינסטרים לאורך השנים האחרונות. אז מה השתנה?

הסרט מציג שני אירועים מכוננים לפי סוויפט: הרדיפה התקשורתית כלפיה לאורך שנת 2016, וההטרדה המינית שעברה בשנת 2018. סוויפט מתארת את האירועים האלו כחוויות מפכחות, סוף של עידן התמימות שלה. המתקפה התקשורתית חסרת הפרופורציות עליה, ההאשמות כלפיה שהיא "כלבה" ואופורטוניסטית מתקרבנת, גרמה לה להבין ש"זה אפילו לא על המוזיקה", ושהאישור החיצוני פחות חשוב ממה שלימדו וחינכו אותה (ואת הבנות בכלל). הרדיפה הזו גרמה לה להעלם לשנה שלמה מהעין הציבורית: הלחץ הכניע אותה, והיא העדיפה לברוח כי "זה מה שחשבתי שהם רצו". כלומר, הפגיעה הייתה כל כך בלתי מידתית ועמוקה, שלא הייתה לה ברירה אלא לברוח מאותו העולם שהיא עבדה כל כך קשה כדי להיות חלק ממנו. התקיפה המינית שעברה, בה שדרן רדיו אחז בישבנה במפתיע בעת צילומים שגרתיים, גרמה לה לרגע מי טו, בו היא הבינה שהיא לא רוצה לשתוק על היחס כלפיה, או כלפי נשים אחרות, לעולם.

וכאן הסרט הופך למעניין. סוויפט החליטה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, ולא לשתוק בפני הומופוביה וסקסיזם. לאור עלייתם של הכוחות השמרניים בפוליטיקה בארצות הברית, ובפרט במדינתה האהובה טנסי, היא החליטה להביע עמדה פוליטית. הקריאה שלה לנוער לצאת להצביע הביאה לשינוי אמיתי ולעליה מאסיבית של מאות אחוזים בהצבעות. קל לזלזל בהחלטה הזו, כי לסוויפט יש את כל הכסף והכוח שאפשר לדמיין. ובכל זאת, הסרט מוכיח שהיא הלכה נגד כל מה שלימדו אותה: "ילדה נוצריה טובה" לא מביעה את העמדה הפוליטית שלה, אלא מחייכת יפה למצלמות.

החלקים המעניינים ביותר בסרט הם אלו בהם סוויפט עובדת באולפן ההקלטות. ניכר שכל כניסה שלה לאולפן היא תגובה לכל מה שהתקשורת והעולם העבירו אותה, והיא משתמשת במוזיקה ובקול שלה, מילולית, כדי להתנגד. כשסוויפט מדברת על פמיניזם העיניים שלה נוצצות: "אין דבר כזה סלאט!" היא קוראת, "אין דבר כזה ביץ!". שנייה אחרי זה היא מתנצלת, ואז כועסת על עצמה – למה התנצלתי? זה התהליך שכל אחת מאיתנו עוברת כשהיא מגלה שפמיניזם הוא לא ביצה טבעונית של שנאת גברים, אלא גלגל ההצלה שלנו מהנורמות החברתיות שכובלות אותנו. סוויפט מבינה שכאישה ייתכן שאין לה עוד שנים רבות להיות בפסגה והיא מנצלת את הרגע שבו היא יודעת שהעולם מקשיב כדי להגיד שאף אישה, לא משנה איפה ומתי, לא צריכה להיות קורבן לבריונות. אי אפשר שלא להתרגש, לא משנה כמה ציניים נהיה, כשהיא אומרת את מה שרבות מאיתנו מרגישות: "אני רוצה לאהוב נצנצים וגם לצאת כנגד הסטנדרטים הכפולים שקיימים בחברה שלנו. אני רוצה ללבוש ורוד וגם להגיד איך אני מרגישה לגבי פוליטיקה. אני לא חושבת שהדברים האלו צריכים לבטל זה את זה".