ישנו מין ז'אנר בריטי חביב הקהל של דרמות קומיות על מעמד הפועלים, שמספרות על תושבי עיירות ציוריות המתמודדות עם קשיים כלכליים, שמתאחדים כדי להרים פרויקט כלשהו למען מטרה טובה. "ללכת עד הסוף" (The Full Monty) ו"נערות לוח השנה" הם דוגמאות בולטות לסרטים מסוג זה, המשלבים דרמה נוגעת ללב עם שנינה אנגלית וניצחונות מרוממי לב. "המקהלה" נוצר ברוח הסרטים האלה, וגם אם הוא מבטיח יותר משהו מקיים, הוא עדיין מספק מיני הנאות.

>> זה סרט על לילה רגיל בבית החולים. הוא ישאיר אתכם חסרי נשימה
>> כולם מחפשים: זו הסדרה הנפלאה ביותר שראינו מזה זמן רב
>> הכל מנורמל: גיבור האקשן הבלתי צפוי והסושי-בורגר המהנה

הסרט מתרחש ב-1916, ברמסדן הבדיונית שבמחוז יורקשייר. צעירי העיירה מגויסים למלחמה הגדולה בזה אחר זה, והמקהלה המקומית – הממומנת על ידי בעל המפעל שמספק עבודה לרבים מהתושבים – מתקשה לשרוד. כשגם המנצח מחליט להתנדב למלחמה, ד"ר הנרי גת'רי (רייף פיינס) נבחר להחליפו. זאת לא החלטה פשוטה, משום שגת'רי התגורר כמה שנים בגרמניה, ולכן הוא מתויג כבוגד.

גם ה"מתאוס פסיון" מאת באך, היצירה שהמקהלה מתכוונת לבצע, לוקה בגרמניות, וג'תרי מציע לגאול מהשכחה את "חלומו של גרונטיוס" – יצירה מקהלתית פחות מוכרת מאת המלחין האנגלי הגדול אדוארד אלגר. כפי שהוא מספר, בכורתה בפסטיבל בירמינגהם ב-1900 הפכה לכישלון מהדהד משום שהזמרים הבינוניים התקשו להתמודד עם האתגרים הקוליים שהציבה בפניהם. משום מה הוא מאמין שהמקהלה שלו תצליח יותר.

זמן ההתרחשות והתבנית העלילתית הבסיסית הם מצע לשלל נושאים: חלקם מפורשים יותר, כמו איחוד המעמדות (המקהלה מקבלת את כולם, גם זמרת שחורה), התשוקה למצות את החיים לפני היציאה למלחמה, והקשר בין אמנות לפטריוטיזם; חלקם מרומזים, בהם ההומוסקסואליות של המנצח המדוכדך, שמדי יום קורא את העמוד בעיתון שמוקדש לדיווח על הקרבות הימיים עם הצי הגרמני.

החיסרון העיקרי של "המקהלה" הוא ריבוי הדמויות, שרובן אינן מפותחות דיין. כתוצאה מכך רק חלק מהסצנות הדרמטיות שנועדו לעשות לנו טוויסט בלב אכן מצליחות לעשות זאת. שלל שחקנים צעירים ולא מוכרים מגלמים את המגויסים העתידיים, שבינתיים מצטרפים למקהלה כדי לפגוש נשים צעירות שאולי יהיו מוכנות לעשות להם טובה. רובם אינם מותירים רושם. מנגד, את החברים הוותיקים מגלמים שחקני טלוויזיה ותאטרון בכירים כרוג'ר אלם, אלון ארמסטרונג, מרק אדי ("ללכת עד הסוף", "משחקי הכס") וסיימון ראסל ביל (מי שתואר כ"גדול שחקני התאטרון של דורו") בתפקיד אורח גונב הצגה. כולם עושים עבודה טובה, כמצופה מהם.

את התסריט כתב אלן בנט, מגדולי המחזאים והתסריטאים של בריטניה, שחתום על כמה יצירות מופת בהן "ראשים מדברים", "טירופו של המלך ג'ורג'" ו"נערי ההיסטוריה". את "המקהלה" הוא כתב בגיל 90, ואף שיש בו לא מעט ניסוחים שנונים שתופסים את האוזן (וגם ציטוט יפה של גתה), הוא אינו מתגבש ליצירה שלמה. על הבימוי חתום ניקולס הייטנר, שהוא במאי תאטרון מהולל עד מאוד – אחרי ששימש 12 שנים כמנהל האמנותי של התאטרון הלאומי הוא ייסד תאטרון מצליח משלו (ב-2010 המלכה העניקה לו תואר אבירות). גם בקולנוע היו לו הצלחות (בעיקר "טירופו של המלך ג'ורג'"), אך הן אינן מתקרבות להישגיו בתאטרון. זה שיתוף הפעולה הקולנועי הרביעי של הייטנר עם בנט, ויכול להיות שקולנוען טבעי ונועז יותר היה מנער את התסריט מכמה מהדמויות המיותרות ומעמיק את הדרמה של אחרות.

אחד מרכיבים היותר מעניינים של הסרט הוא הטיפול באורטוריה היפהפייה של אלגר (תודה, שמחתי להכיר), המספרת על נשמתו של גבר קשיש שעולה להתייצב בפני אלוהים. למקהלה המקומית אין זמר טנור שיכול להתמודד כראוי עם התפקיד, עד שחייל קטוע יד שב מהחזית. הבעיה היא שהוא צעיר מדי, וגת'רי עושה התאמות לזמר ולתקופה, שהן אולי ההצדקה העיקרית לסרט. החייל העצוב ויפה התואר מגולם על ידי ג'ייקוב דודמן, שנראה לאחרונה ב"סקראבס" המחודשת. הטנור המהוקצע שבוקע מגרונו הוא של זמר בשם הוגו בריידי. הוא מושלם מכדי להיות אמין כקולו של זמר חובב שזה עתה שב מהמלחמה, אבל הוא בהחלט מענג את האוזן.

במהלך האודישנים למקהלה נשמעים עוד כמה ביצועים יפים ליצירות אנגליות קלאסיות, בהן שני להיטים של גילברט וסאליבן. הסצנה ההומוריסטית שבה שלושה חיילים מבצעים ברצינות מלאה ובהרמוניה מושלמת את "Three Little Maids from School Are We" מתוך האופרטה "המיקאדו" שווה את מחיר הכרטיס בפני עצמה. זה בהחלט היה יכול להיות סרט יותר טוב, אך גם כך הוא יספק צופים חובבי מוזיקה מקהלתית, דרמות בריטיות תקופתיות ורייף פיינס.

3.5 כוכבים
The Choral בימוי: ניקולס הייטנר. עם רייף פיינס, סיימון ראסל ביל. בריטניה 2025, 113 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• בריטים
• סרטים מומלצים