הוא חושני. הוא מאופק. הוא מרוקאי. הוא סרט אהבה על כל גווניה

"הקדירה", עם ז'ולייט בינוש ובנואה מז'ימל, מציג את הבישול הצרפתי כסוג של אומנות ארוטית, ומקדיש דקות ארוכות להכנה המוקפדת של מנות מעוררות תאבון. הגישה המפתה הזאת למזון הוט קוטור מוכרת מלא מעט סרטי אוכל. באופן דומה, גם סרטים על חייטים ותופרות מתארים את יצירת הבגד כאומנות חושנית. הסרט המרוקאי היפהפה "הכפתן הכחול" מתייחס לבדים ולחוטים כמו ש"הקדירה" הצרפתי מתייחס לאוכל, ושניהם עושים זאת בשפה קולנועית מוקפדת ומדודה, שתואמת את אפיון הגיבורים והיחסים ביניהם ונמנעת מטונים מלודרמטיים.

>> "ג'ויקה": מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש // ביקורת
>> גיא ריצ'י מעתיק מטרנטינו, אבל תמיד כיף לדפוק נאצים // ביקורת

שני הסרטים נפתחים בתקריבים גדולים של ידי האומנים הממששות את הירק/בד כדי לגלות את צפונותיו, ובשניהם מלאכת הכנת הארוחה/בגד מחברת בין האוהבים. דמיון נוסף בין שני הסרטים, שנבחרו לייצג את מדינותיהם באוסקר, הוא שהאישה האהובה חולה במחלה קשה. אבל "הכפתן הכחול" (שהוקרן בארץ בפסטיבל הגאה של 2022 ורק עכשיו זוכה להפצה מסחרית) רוקם דרמה יותר מורכבת ומרובדת מבחינה אנושית.

חאלים (סאלח באכרי מ"ביקור התזמורת") תופר ורוקם כפתנים על פי הזמנה – אומנות שכמעט פסה מהעולם. רעייתו מינה (לובנה אזבל מ"תל אביב על האש") מנהלת את החנות שלהם, הממוקמת ברובע עתיק במרוקו, ונושאת ונותנת עם הלקוחות. בני הזוג חסרי ילדים – פער שהסרט אינו מתייחס אליו. חאלים עובד לאט ובקפידה, ומתקשה לעמוד בקצב. לכן הם מעסיקים את יוסף הצעיר (איוב מיסיוי) כמתלמד (קודמיו לא החזיקו מעמד). המשיכה בין חאלים ויוסף ניכרת כבר בסצנה הראשונה, אך חאלים מתאפק. בהמשך נגלה שהוא נוהג ללכת לחמאם למפגשי סקס אנונימי עם גברים. הזוגיות שלו עם מינה חמה וטובה ומלאה אהבה, ועד כה הוא הקפיד להפריד בינה לבין סיפוק היצר המיני שלו. אבל יוסף יפה העיניים מבלבל את העניינים.

בתמונה: העניינים מתבלבלים. "הכפתן הכחול" (צילום: יחסי ציבור)

הכפתן הכחול, שהעניק לסרט את שמו, הוזמן על ידי אשתו היהירה של פקיד ממשלתי רם מעלה, והעלילה מתקדמת לאט, בקצב רקימת עיטורי הזהב של אותו כפתן מרהיב. זה סרט מלא יופי ועדנה, והחושניות שבו נובעת מהאופן שבו מצולמים הבדים השופעים והחוטים הזהובים, כמעט יותר מאשר מהמבטים המצועפים של חאלים ויוסף. בסצנה השנייה בחמאם המצלמה מתמקדת בשני זוגות רגליים, המציצים מתחת לדלת של תא שאליו נכנס חאלים עם גבר כלשהו. אף שהדלת נותרת סגורה בפני הצופים, תנועות הרגליים החדות מספקות רושם ברור של הנעשה מאחוריה. הסצנה נטולת העדנה הזאת מבהירה שהאיפוק של הסרט אינו נובע מצנזורה חיצונית כלשהי, אלא מנאמנות לנאמנותו הרגשית של חאלים למינה, ומגישה סגנונית מגובשת של הבמאית.

איפוק של גישה סגנונית מגובשת. "הכפתן הכחול" (צילום: יחסי ציבור)

זה סרטה השני של מרים טוזאני שהוגש על ידי מרוקו לאוסקר (אחרי "אדם" מ-2019). לפני שנתיים טוזאני השתתפה בסקר של מגזין סייט אנד סאונד על הסרטים הגדולים בכל הזמנים. היא כללה בעשיריה שלה את "סיפור טוקיו" של יסוז'ירו אוזו, "יום מיוחד" של אטורה סקולה, ו"מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי – בחירות שמעידות על אהבתה לקולנוע המשלב איפוק רגשי עם מבע שופע.

לא משולש האהבה שחשבתם. "הכפתן הכחול" (צילום: יחסי ציבור)

טוזאני גם כתבה, יחד עם נביל עיוש (במאי "נסיך הרחוב"), את התסריט שבונה בפרוטרוט את מערכת היחסים בין חאלים ומינה, ואת יחסה המשתנה של הרעייה החולה למשיכתו של בעלה אל יוסף. מבחינות רבות מינה היא הגיבורה האמיתית של הסיפור, גם משום שלובנה אזבל היא שחקנית כל כך טובה, וכל מבט שלה טעון ברגש ובמחשבה. לכן הרגעים הכי יפים ונוגעים בסרט הם בין בני הזוג הכבר לא צעירים. "הכפתן הכחול" הוא סרט אהבה על כל גווניה, וסצנת הסיום שלו נפלאה במיוחד באופן שבו היא סוגרת את מה שנבנה בו בתשומת לב, ופותחת משהו חדש.

4 כוכבים
Le bleu du caftan בימוי: מרים טוזאני. עם סאלח באכרי, לובנה אזבל. מרוקו 2022, 122 דק'