אין מצב שזה כל מה שג'ורדן פיל הצליח להביא ב"אין מצב"

אחרי "תברח" ו"אנחנו", שני סרטי אימה שנונים ומצמררים שעסקו ביחסי כוחות ושליטה, ג'ורדן פיל חוזר עם סרט שלישי גדול יותר, יקר יותר ועם אפקטים ספקטקולריים, אבל עם סיפור פחות מעניין. מקור האימה ב"אין מצב" נשמר בסוד בכל הפרסומים המוקדמים, וכשהוא נחשף בסרט מתברר שמדובר בווריאציה מבהילה אך קצת מאכזבת על נרטיב אימה בסיסי. עם זאת, על עלילת ההישרדות הולבשו רבדים של רפרנסים סמליים לראשית ימי הקולנוע, ולצורך האנושי לתעד ולהנציח רגעים חולפים. עד כדי כך שלפרקים הסרט נחווה כמו דיסרטציה בתולדות הצילום, עם הבהלות אפקטיביות שקופצות בין הדפים.

נקודת המוצא המסקרנת נחשפה בטריילר הראשון שיצא לפני חמישה חודשים. הצלם האנגלי אדוארד מויברידג' נחשב לאבי הקולנוע משום שהיה הראשון שהצליח ללכוד תנועה אי אז ב-1877. הסיפור על הסוס הדוהר, שהונצח בסדרת תצלומים שהוזמנה על ידי איש עסקים אמריקאי כדי להוכיח שארבע רגליו של הסוס מתנתקות מהקרקע במהלך הריצה, מוכר היטב. אך לרוב אנחנו מפספסים את העובדה שהרוכב בתצלומים האלה הוא שחור.

זהותו האמיתית של הרוכב אינה ידועה, אבל פיל העניק לו שם ושושלת. האח והאחות או.ג'יי. (דניאל קלויה מ"תברח") ואמרלד (קיקי פלמר) הייווד, הם לכאורה צאצאיו של אותו רוכב, ומנהלים חוות אילוף סוסים לסרטים, אותה ירשו מאביהם שנהרג בתאונה מוזרה. או.ג'יי. מתקשה לשלוט בסוסים ונאלץ למכור חלק מהם לפארק שעשועים בסגנון מערבונים. הפארק הוקם על ידי ג'ופ (סטיבן יאון מ"המתים המהלכים") שבילדותו היה כוכב טלוויזיה, ושרד התקפה של שימפנזה טורף באחד הפרקים של סיטקום שבו השתתף (הסיקוונס מעורר החלחלה הזה שפותח את הסרט, הוא היחידי שמתאפיין בהומור המקברי שצבע את סרטיו הקודמים של פיל – פרט לחולצות הטריקו המגוונות של הגיבורים).

יום אחד סוס בורח בבהלה, וכשאו.ג'יי. יוצא לחפשו הוא חושב שהוא רואה צלחת מעופפת בין העננים. אמרלד האנרגטית אומרת שהם חייבים לצלם את מה שזה לא יהיה כדי להתעשר ולהגיע לתוכנית של אופרה ווינפרי, וכך השניים פוגשים את טכנאי המצלמות איינג'ל (ברנדון פראה בהופעה כובשת), שבא לחוותם להתקין מצלמות דיגיטליות, ואת הצלם הוותיק אנטלרס הולסט (מייקל ווינקוט בעל הקול הצרוד, שמרבה לגלם נבלים).

הולסט, שנודע בהצלחתו לצלם דברים בלתי ניתנים לצילום, עוצב בדמותו של מויברידג', שסרט תיעודי מרתק עליו הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. כמותו, הולסט אובססיבי ברמות התאבדותיות בדרכו להשיג את הצילומים המושלמים של תופעות טבע קיצוניות, ולצורך כך הוא בונה לעצמו מצלמות טרום חשמליות שמופעלות ביד. ואכן, כשהמצלמות הדיגיטליות כושלות, המצלמות שמופעלות בטכנולוגיות ישנות נכנסות לפעולה.

תמה נוספת שעולה ב"אין מצב" היא היכולת של הצילום לגלות לנו דברים שלא הבחנו בהם כשהבטנו בהם. המבט לעבר ענן בשמיים מעלה בזיכרון את "יצרים" ("Blow Up"), סרטו הסמינלי של מיקלאנג'לו אנטוניוני מ-1966, המספר על צלם שמגלה בתמונות שהוא מפתח דברים שלא הבחין בהם כשצילם אותן בפארק.

מנגד, הכוח והסכנה של המבט מפותחים לתמה בפני עצמה, כשבשלב מסוים או.ג'יי. מבין שאסור להביט במקור האימה (שלעיתים נראה כמו צמצם של מצלמה). לאיסור הזה יש מקורות במיתולוגיה היוונית – כידוע, מי שהביט במדוזה הפך לאבן. הוא עשוי גם להדהד לימים שבהם עבדים שחורים נדרשו להנמיך מבטם בעומדם מול אדוניהם. אבל יכול להיות שקצת הגזמתי, כי בניגוד לסרטיו הקודמים, הפעם נראה שאין מסרים פוליטיים מובהקים – אלא אם אנחנו מייחסים משמעות לכך ש"אין מצב" הוא סוג של מערבון, שגיבוריו הם שני שחורים (שלאחד מהם קוראים דווקא או.ג'יי.), קוריאני והיספני, ולבן וותיק אחד בתפקיד משנה. כלומר, בני המיעוטים כובשים את המעוז האחרון של הגבר הלבן (קלויה מגלם את או.ג'יי. כגבר אטום מבע שממעט במילים, בדומה לג'ון וויין).

פרט לפארק השעשועים ולמרכזיות של הסוסים (הסרט מחולק לפרקים שמוקדשים לסוסים השונים), הרובד המערבוני הבולט הוא אתר ההתרחשות המדברי. "אין מצב" צולם במדבר אגווה דולצ'ה שבקליפורניה, והוא מספק מראות רחבי ידיים ומרהיבי עין. הצלם הויט ואן הויטמה ("דנקרק") עשוי לזכות במועמדות שניה לאוסקר על העבודה שהוא עושה כאן.

"אין מצב" בהחלט מספק מראות אימתיים מרשימים (כמו גשם של "מטבעות מן השמיים", כמאמר השיר הישן) ומייצר לא מעט רגעי לחץ. לאורך 130 דקותיו הוא גם מפזר דימויים חידתיים – כמו נעל נטולת רגל שעומדת זקופה – שיציתו את דמיונם של חלק מהצופים. אותי העלילה פחות עניינה, ומצאתי שההיגיון הנרטיבי פגום, ולכן לא נסחפתי. אבל כשרונו הוויזואלי של פיל ללא ספק ניכר בסרט, והרובד התמטי מאפשר לנבור בו. כך או כך, "אין מצב" יצא בארה"ב לפני שלושה שבועות וכבר הכניס מספיק כסף כדי להיחשב ללהיט פוסט קורונה.

3 כוכבים
Nope בימוי: ג'ורדן פיל. עם דניאל קלויה, קיקי פלמר, מייקל ווינקוט, ברנדון פראה. ארה"ב 2022, 130 דק'