אין שום דרך להפריז בעומק הטראומה שנשארה לצופי טלוויזיה מ"אבודים". כן, קיבלנו איזה סוף שכביכול אורז את הכל, אבל אותה סדרה שפתחה את תעלומת המד"ב שלה בדרך כה מסקרנת ולא הצליחה לקלוע עם סיום מספק השאירה צלקת מטאפורית על הז'אנר. מאז, כל סדרת תעלומה מסתורית ועל טבעית, מעניינת ככל שתהיה, נמדדת באיך היא מתמודדת עם התשובות שהיא מספקת. עד אז, אנחנו שומרים על סקפטיות בריאה – אבל עם "אין מוצא", קשה שלא להתלהב.

אולי אותה חשדנות בריאה היתה הסיבה שלפחות בשתי עונותיה הראשונות, "אין מוצא" לא ממש עשתה רעש של ממש. או שאולי זו פשוט העובדה שהיא שודרה בשירות הסטרימינג הלא פופולרי אפיקס, שמאוחר יותר מותגה מחדש ל-MGM+. כך או כך, במהלך אותן עונות היא הצליחה לבנות את התעלומה המעניינת שלה בצורה שמצליחה לאזן בין גילויים חדשים ומעניינים לשאלות נוספות, ולא נפלה לבעיית "מפלצת העשן" של אבודים – כלומר, נראה שכל שאלה שנפתחה מתוכננת בקפידה. רק בעונתה השלישית, ששודרה בסוף 2024, היא התחילה לצבור את הקהל שראויה לו, והיא ראויה לו, בדיוק בזמן לפני עונה רביעית מצופה שעלתה לאחרונה ב-MGM (ולפני מספר ימים, גם ל-Yes).

התעלומה שבלב העניין די פשוטה – קבוצה רנדומלית לכאורה של אנשים מגיעים, כל אחד בשלב שלו, לעיירה לא ידועה שתוקעת כל מי שנוחת בה במעיין לולאה שאי אפשר לצאת ממנה. ואם זה לא מספיק, בכל יום עם רדת החשיכה, האנשים בעיירה ניצודים על ידי יצורים מזוויעים (בחיינו, אחד נראה כמו יאיר נתניהו) ששוחטים אותם ומתעללים בהם בדרכים נוראיות. לאורך 3 העונות האחרונות ראינו הרבה כאב וסבל בקרב אנשי העיירה, שמובלת על ידי השריף הלא רשמי בויד – הארולד פרינו, בוגר "אבודים", "אור" ו"המטריקס" בתפקיד ראשי נפלא – והעונה הרביעית מתחילה מנקודת שפל שאין כדוגמתה. כל פרק מותח יותר מהקודם, ולמרבה השמחה כבר נודע כי העונה הבאה תהיה גם האחרונה, והיוצרים מבטיחים שהסיום כבר נודע מראש. ממש טיפול מחדש בטראומה, דרך סדרת אימה.
"אין מוצא", עונה 4, 2 פרקים ראשונים עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• אימה
• המסך

ז'אנר קומדיות האימה, בדומה לסרטי אימה, פרח בשנים האחרונות תחת העידן המוזר הזה. בסך הכל זה די הגיוני – בתקופות בהן הכל מפחיד בעולם ואין שום יציבות, הדבר הטבעי ביותר הוא לעבד את זה ליצירה מפחידה, ואז לצחוק עליה. חוץ מזה, פחד וצחוק הם באופן די מוזר פעולות קרובות יותר משניתן לחשוב, וקומדיות אימה חכמות יודעות להשתמש בשני האפקטים – וזה נכון על "שעת הנעלמים" בדיוק כמו שזה נכון על "מת לצעוק". אבל סדרת אימה קומית היא חבל דק מאוד ללכת עליו, אז מזל שהאנשים שיוצרים את סדרת האימה הקומית החדשה של אפל TV הם להטוטני חבל מרהיבים.

הסדרה הזו היא Widow's Bay ("מפרץ האלמנות", בתרגום חופשי), יצירה מסקרנת להפליא בהובלתו של מתיו רייס, שלנצח נאהב בזכות תפקיד המופת שלו ב"האמריקאים". רייס מגלם ראש עיר של עיירת אי קטנה ברוד איילנד שממש רוצה להפוך אותה ליעד תיירותי סטייל מרתה'ס ויניארד, אבל לא מי יודע מצליח כי התושבים שלה הם אנשים מיושנים שמאמינים באמונות טפלות. וראש העיר סקפטי במיוחד. אבל מה אם האמונות האלו אמיתיות?

קניבליזם, בתולות ים, ליצנים רצחניים, ערפל מורעל ומפלצות שרוצחות נערות קטנות במיטה בלילה מתערבבים בקומדיה הזו, שניכר עליה הטון הייחודי של האנשים שעומדים מאחוריה: הראשונה היא קייטי דיפולד, תסריטאית שמאחוריה כמה פרויקטים קומיים עם מליסה מקארתי וגם "טירה רדופה" בהפקת גיירמו דל טורו, אבל זה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שהיא מובילה, ושם לא פחות מעניין הוא הבימאי הירו מוראי, שהגדיר את הטון המלחיץ והמצחיק של "אטלנטה". שילוב הכוחות המבטיח הזה, לצד יכולות המשחק המענגות של רייס, מבטיחות סדרה שונה מהנוף, שקצת תפחיד, קצת תצחיק ובעיקר תגרום לנו לחשוב שיש מקום אפילו יותר מסוכן מכאן. עכשיו זה, כבר באמת מצחיק.
"מפרץ האלמנות", 2 פרקים ראשונים עכשיו באפל TV

• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• אימה
• קומדיה

כעשר דקות מתחילת הסרט נכנסה לאולם חבורה רעשנית של כשבעה ילדים. הם התיישבו בשורה 7, שתי שורות מעלי, האירו את המסך בפנסי הטלפונים שלהם ודיברו בקול רם. קיוויתי שזה זמני, עד שהם יתחילו להתרכז בסרט, וחיכיתי. אבל הם המשיכו להרעיש. הערתי להם, בהתחלה בנימוס, ואחרי כן בכעס. זה לא עזר. חשבתי לצאת מהאולם ולבקש את כספי בחזרה, אבל נסעתי חצי שעה באוטובוס כדי להגיע לקולנוע. לא חשבתי לגשת לסדרנים, כי לא רציתי להפסיד סצנות מהסרט, מה גם ששמעתי שסדרנים מפחדים מחבורות ילדים, ושפנייה אליהם לא תועיל. האמת היא שגם שתי נשים שישבו מצידו השני של המעבר דיברו בקול רם, וגם הן התעלמו מבקשתי להפסיק.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

בשלב מסוים נכנסו שתי צעירות והתיישבו לידי, וכעבור כמה דקות יצאו – כנראה הבינו שטעו באולם. ואז יצאו גם שתי הנשים שישבו בהמשך השורה. הן היו היחידות באולם הכמעט ריק ששמרו על שקט. הן כנראה השתעממו. וכל הזמן הזה הילדים המשיכו להרעיש. נזכרתי במשהו שעשיתי פעם בסינמטק, ונעמדתי. הילדים מאחורי אמרו "סליחה, את יכולה לשבת?". אמרתי שאשב אם יפסיקו לדבר. הם הסכימו. זה עבד כמה זמן, ואז הם שוב החלו לדבר בקול רם. קמתי שוב. הפעם הם צחוק עלי ותיבלו במילות גנאי. נשארתי עומדת עד סוף הסרט.

האורות באולם נדלקו מיד עם תחילת כותרות הסיום, אף שעל המסך נראו סצנות נוספות. הילדים מיהרו לרדת במדרגות ליציאה, והאחרון שבהם עצר לידי והתנצל. כשיצאתי פניתי לסדרנית נחמדה ותיארתי לה חלק קטן מהחוויה שלי. הוספתי ש"הכלה" זה לא סרט לילדים ושבכלל לא היה צריך לתת להם להיכנס. היא אמרה שכל עוד אין הגבלת גיל, אין להם מה לעשות. בדקתי – הסרט מוגבל מגיל 14, והתרשמתי שלפחות חלקם עדיין לא הגיעו לגיל הזה. כל זה קרה אתמול בפלאנט איילון.

בחרתי לפתוח את הביקורת שלי על "הכלה!" בתיאור חוויית הצפייה הקשה, קשה מהרגיל בבתי הקולנוע בישראל, כדי להבהיר שלא זכיתי לראות את הסרט כראוי. התעקשתי להישאר באולם כי התרשמתי שהוא ייחודי ומעניין, אבל אני לא יכולה להעיד אם הוא עובד רגשית, כי הרגש המרכזי שחשתי היה תסכול משולב בעצבנות. בשלב זה כבר ידוע ש"הכלה!" נכשל קשות בקופות, אחרי שזכה לקבלת פנים מעורבת מהמבקרים בחו"ל. עם זאת, אני מאמינה שהוא יזכה להערכה מחודשת ויש לו פוטנציאל להפוך לסרט קאלט.

"הכלה!" הוא סרטה השני באורך מלא של מגי ג'ילנהול כתסריטאית/במאית, אחרי "הבת האפלה" המעולה, ואני מאוד מקווה שהיא תמשיך ליצור סרטים כי היא ללא ספק קולנוענית מחוננת. בקרדיטים כתוב שהסרט מבוסס על "פרנקנשטיין" מאת מרי שלי, אבל ג'ילנהול כתבה תסריט עצמאי לחלוטין שרק משתמש בדמות של המפלצת. אם כבר, השראה מהותית יותר היא "כלתו של פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל מ-1935, מהטובים שבסרטי המפלצות הפיוטיים של שנות השלושים. לכן ג'ילנהול העבירה את הסיפור ל-1936 – עידן סרטי המפלצות של אולפני יוניברסל (יש בסרט רפרנס בולט ל"פנטום האופרה") וגם של סרטי הגנגסטרים והקומדיות המזמרות של אולפני וורנר (שהפיקו את "הכלה!").

ג'סי באקלי בהופעה מזהירה מגלמת את מרי שלי, שממשיכה לספר את סיפורו של היצור הטראגי יותר ממאה שנה אחרי שנוצר מחלקי גופות על ידי דוקטור פרנקנשטיין, והפך לאיש הכי בודד בעולם. פרנק (כריסטיאן בייל, כמעט בלתי מזוהה) מגיע לביתה של דוקטור יופריוניוס (אנט בנינג) ומבקש ממנה ליצור לו בת זוג. יחדיו הם מוציאים מהאדמה את גווייתה של איידה (באקלי) וכשזו מתעוררת לחיים היא יוצאת עם פרנק למסע בריחה ברחבי ארה"ב, כשבעקבותיהם דולקים צמד בלשי משטרה (פנלופה קרוז ופטר סארסגארד, הנשוי לבמאית). כן, זה סיפור אהבה, כפי שאומרת שלי כבר בהתחלה. הנשמה הרומנטית של פרנק נחשפת כשהוא צופה בקומדיות מוזיקליות בכיכובו של רוני ריד (ג'ייק ג'ילנהול, אחיה של הבמאית), ומדמיין את עצמו במקומו – מה שאומר שיש בסרט לא מעט סצנות מוזיקליות.

הסיפור משלב מוטיבים עלילתיים מסרטים וז'אנרים שונים, בהם "בוני וקלייד" ו"ג'וקר", אבל שילובם ונטיעתם בקרקע שונה מעניק להם משמעויות חדשות, עם גוון פמיניסטי ברור, לפעמים מודגש מדי. הסיפור לא לגמרי זורם, אך אפשר לומר שסיפורה של אישה שנוצלה בחייה ובמותה הוא במהותו סיפור על שבר, שמזמין נרטיב שבור. עם זאת הופעתה הפרועה של באקלי מגובשת לעילא, ובייל מפנה לה את מרכז הבמה בהופעה מאופקת וככל הנראה נוגעת ללב.

הבימוי פרוע כמו הגיבורה, העריכה גם, והצילום של לורנס שר ("ג'וקר") ניחן ביופי אפל. הפסקול הסימפוני שהלחינה הילדור גונאדוטיר ("ג'וקר") יפהפה, ולא פעם מתנגש עם התמונה ליצירת קונטרפונקט רגשי. כבוד למפיקות הישראליות טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן, שנכנסו להרפתקה כה אמיצה (ויקרה). אני ללא ספק אצפה בסרט שוב. משערת שבתנאי צפייה משופרים אוהב אותו אף יותר.

3.5 כוכבים
The Bride! בימוי: מג'י ג'ילנהול. עם ג'סי באקלי, כריסטיאן בייל, אנט בנינג, פנלופה קרוז. ארה"ב 2026, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אימה

החוק הלא כתוב של אימה אומר שאם יש אירוע חיים גדול ומלחיץ, אז חייבת להיוולד ממנו יצירת אימה משמעותית. אם "קארי" היתה האימה שנובעת מהפיכת ילדה לאישה, ו"תינוקה של רוזמרי" עסקה בחוויית הלידה והאימהות, אז סדרת האימה החדשה של נטפליקס – "משהו רע עומד לקרות" – מתמקדת בנישואים, או יותר נכון, בהפיכת אישה לכלה, ואז לאשת איש. וחתונה מעולם לא נראתה כל כך מפחידה.

במרכז הסדרה עומדים רייצ'ל (קאמילה מורון, "מנהל הלילה"), שעומדת להינשא לארוס שלה ניקי (אדם דימרקו, "הלוטוס הלבן"), ויוצאת איתו לרוד טריפ חמישה ימים לפני הנישואים שלהם, בדרך לבית הנופש של משפחתו המוזרה, כדי לקיים שם את הטקס הקטן וההיפסטרי שהם חלמו עליו. אבל איך אומר מרפי? כל מה שיכל להשתבש בהחלט משתבש, ובדרכים הרבה יותר יצירתיות ומזעזעות ממה שניתן לצפות. או במילים אחרות, הנה סדרת אימה שבאמת תצליח להפחיד אתכם, לא הגיע הזמן כבר?

השם הבולט ביותר מאחורי הפרויקט הזה הוא של יוצרי "דברים מוזרים" האחים דאפר, שחתומים על הסדרה כמפיקים, אבל אל תטעו לחשוב שמדובר בעוד סדרת אימה לייט עם קריצות לאייטיז – מדובר ביצירה עם טון, שפה והפחדות ייחודיות משל עצמה, ואווירה שתשאיר אתכם מתוחים לאורך כל 8 הפרקים, וכנראה תגרום לכם לרעד קל ביד בפעם הבאה שתשלשלו צ'ק בחתונה. או לכל הפחות, לפקפק ברעיון של אהבת אמת, וההקרבות שנשים צריכות לעשות כדי להגיע אליהן. אבל שטויות, עד החתונה זה יעבור, לא?
"משהו רע עומד לקרות", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• אימה
• כלה
• נטפליקס

מאז ימי היצ'קוק החלה התדרדרות איטית והדרגתית באיכות סרטי האימה. מז'אנר של יצירות מופת הוא הפך לז'אנר של סרטים סוג ז' חולניים שמתחרים על מי חותך יותר איברים, והתודות לקלטות הוידאו. אחרי פופיזציה קלה בימי "הצעקה", מאזור שנת 2010 בערך התחלנו לראות יותר ויותר סרטי אימה שמנסים להיות שונים, ייחודיים ואפילו – השד ישמור – עם אמירה. אלו היו סרטי אימה אמנותיים, רימייקים יצירתיים או כאלו שעשו משהו שאף אחד לא עשה מעולם, אבל מה שבטוח – הז'אנר לא היה נראה אותו דבר בלעדיהם.

בקתת הפחד (2011)

אולי הסרט הראשון במגמת הסרטים היותר מתוחכמים בז'אנר. הסרט מתמקד בקבוצת צעירים שיוצאת לנפוש בבקתה מרוחקת ביער, והאמת? עם כמה שזה נשמע באלי לחלוטין, אני מפחד להגיד משהו נוסף שיהרוס, כי מדובר בסרט שכולו הברקה. מה שגודארד וג'וס ווידון הצליחו להביא לז'אנר זה בעיקר מודעות עצמית, בדומה לעבודתו בבאפי. זה סרט מצחיק, מוזר ומפחיד, אבל הוא גם נורא מודע לעצמו ולמה שהוא עושה, ולא רק זה – הסרט עזר לז'אנר עצמו לפתח מודעות עצמית, כי בדיוק על זה הוא מדבר. אם אתם רוצים סרט אימה מוזר שחוגג את המוזרות שלו, זאת הבחירה בשבילכם.

בלתי נראה (2020)

אליזבת מוס מוכיחה פעם נוספת שהיא אחת השחקניות הטובות בהוליווד בסרט הזה, שעוקב אחר ססיליה, אישה שמקבלת בירושה את כל הונו של האקס המתעלל שלה. רק שהיא חושדת שהוא לא באמת מת, ואחרי כמה תאונות שלא מרגישות מקריות במיוחד היא מוצאת את עצמה מנסה לשכנע אחרים שהיא נרדפת על ידי אדם שלא ניתן לראות. זה סרט מותח שמשתמש בשקט שלו כמו בסרט נוסף שיופיע תכף ברשימה, אבל הוא משתמש גם באין. האפקט המוכר ביותר בסרטי אימה זה שבן אדם מסתכל במראה ולא רואה כלום, ואז הוא מסתכל על משהו אחר לשנייה ופתאום רואים גופה/רוח/יצור מפחיד אחר מאחוריו. כאן אין את זה, אבל עצם העובדה שלא רואים כלום הרבה יותר מפחיד. הבנתם? לא? לא נורא, תצפו ותבינו.

מקום שקט (2018)

באופן מפתיע, סרטי אימה מעולים מגיעים מאנשים די מצחיקים, וג'ון קרסינסקי הוא אחד מהם. הסרט מתרחש בעולם שבו זן חייזרים מפלצתי עם חוש שמיעה מחודד נוחת בכדור הארץ, ומכריח את תושבי כדור הארץ להיות בשקט מוחלט. עד היום אנחנו מקבלים סרטי מפלצות שלא באמת מצליחים להפחיד או להלחיץ, אבל השקט בסרט הזה הוא אולי כלי הנשק החזק ביותר שלו נגד הקהל, וכל רעש קטן מרגיש כמו ירייה של תותח.

ברברי (2022)

זוכרים שאמרתי לפני רגע שאנשים מצחיקים עושים סרטי אימה מעולים? אז זאק קרגר הוא גם אחד מהם. "ברברי" היה הפתעת השנה של 2022 ובמרכז הסרט עומדת טס, צעירה שמגיעה לדטרויט לריאיון עבודה, ושוכרת דירת AirBnb כדי לגלות שהבעלים עשו דאבל בוקינג והיא צריכה לשהות שם עם גבר זר, ומגלה שהדאבל בוקינג זו הצרה האחרונה שלה. היופי בו הוא איך שהסרט מתפתח – ההתחלה יכולה להתאים לדרמה, סרט מתח או לקומדיה רומנטית, אבל הוא מסע שלם רווי בזוועות מפתיעות ומרעננות. קרגר כתב מבלי לדעת לאן הסיפור ייקח אותו, שיטת כתיבה לא נפוצה מאד שכן בלימודי תסריטאות ומחזאות הדרישה היא קודם כל לדעת את המבנה של הסיפור, והאמת זה ממש מרגיש ככה לאורך הצפייה – וזה עובד.

מידסומר (2019)

אחד מהסרטים הכי ייחודיים ויוצאי דופן ברשימה הזאת, ובכלל. זהו סרטו השני של ארי אסטר, שגם סימן אותו כאחד מהבמאים המבטיחים של העשור הנוכחי. במרכז של "מידסומר" קבוצת חברים שנוסעת לעיירה מרוחקת על מנת לחגוג את חג ה"מידסומר" השוודי, רק שהמנהגים העתיקים של החג הם הרבה פחות חמודים מהאופן שבו הם ציפו לחגוג. הדבר יוצא הדופן שהסרט הזה עשה הוא שרובו מצולם ביום, וזה דבר מאד חריג בז'אנר שמתאפיין ברובו בתאורת לילה מינימלית ומוכיח שמה שמייצר פחד זה לא החושך וגם לא אווירה "בוגרת ואפלה", אלא טבע האדם.

המכשפה (2015)

רוברט אגרס הוא אחד מיוצרי האימה החשובים של הדור וסרטו הראשון מוכיח את זה. "המכשפה" הוא סרט אימה על משפחה פוריטנית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-17, שמגורשת מהמושבה בה הם חיים. כשהם עוברים לגור באמצע יער מבודד, רצף תקריות מוזרות גורמים לבני המשפחה להאמין שבתם הבכורה היא מכשפה. זהו סיפור מלא סימבוליזם שלא ראינו בז'אנר שנים, והחזרת המכשפות לשורשיהן לאחר שנים רבות שבהן נותקו מהם,וממש כמו "ציד המכשפות" של ארתור מילר בזמנו, מותח ביקורת על החברה המודרנית. רוברט אגרס הראה לז'אנר האימה איך יוצרים מתוך מיתוס קיים ומוכר משהו חדש ומרענן.

חוטאים (2025)

סרט הערפדים של הבמאי ריאן קוגלר, שביים בין היתר את "הפנתר השחור", מציג סיפור על שני אחים בשנות ה-30 שמנסים לעזוב את עולם הפשע ולפתוח עסק לגיטימי – אך הערפדים באזור, שבמקרה הם גם אנשים לבנים, לא מתכוונים להניח להם לחגוג את חייהם החדשים. זהו סרט אימה מצוין שכל האלמנטים הקולנועיים בו עובדים ביחד, אך מעל הכל המוזיקה, שמתפקדת גם כפסקול מעולה, גם כסממן תרבותי וגם כמקדם עלילתי. באמת שמאז "מופע הקולנוע של רוקי" לא ראינו כזה שילוב מוצלח בין מוזיקה לאימה. חוץ מזה, מי ידע שמייקל בי ג'ורדן יהיה טוב יותר בתפקיד של שני אחים תאומים מאשר טום הארדי?

נוספרטו (2024)

כן, אגרס מקבל עוד סרט ברשימה, ודי בצדק, כי כבר עכשיו רואים איך הסרט האחרון שלו ישפיע על תעשיית האימה בהוליווד. עד עכשיו רימייקים לפרנצ'ייזים ישנים הייתה מיועדת לאייקונים פופולריים כמו "הנוסע השמיני", "פרדי קרוגר" או מייקל מאייר מ-"הלווין", אבל הסרט הזה מבוסס על סרט מתקופת האקספרסיוניזם הגרמני בראשיתה של תעשיית הקולנוע, שמבוסס בעצמו על הרומן "דרקולה". אף אחד בקהל לא אמר "אתם יודעים מה אנחנו צריכים עכשיו? חידוש לסרט גרמני משנות השלושים", ועדיין, הוא הצליח ליצור סרט שמשנה לחלוטין את כל מה שחשבנו על רימייקים, ואין ספק בכלל שנראה עוד דברים כאלה בעתיד, אם לא מאגרס עצמו אז מיוצרים אחרים.

תברח (2017)

בוא נבהיר את זה מהתחלה: בלי "תברח" לא היינו מקבלים חצי מהסרטים ברשימה, ואף סרט או סדרת אימה שמותחים ביקורת על גזענות. אני מודה, כשהכריזו אז על סרט אימה של ג'ורדן פיל, שההברקות שלו הופיעו בעיקר בסדרת המערכונים שלו ושל מייקל קיגן, "קי ופיל" הרמתי גבה. עם זאת, מיד נשאבתי לסרט שמתמקד בגבר אפרו-אמריקני צעיר שמבקר לראשונה את משפחתה הלבנה והעשירה של בת זוגו – והסיפור הופך למוזר יותר מרגע לרגע. הסרט הזה נמצא ברשימה על תקן "המובן מאליו" כך שמדובר בחובת צפייה, אז אם לא ראיתם את זה עד כה – יש לכם במה לצפות הלילה.

הבאבאדוק (2014)

גם עשר שנים לאחר שיצא, "הבאבאדוק" נשאר מפחיד יותר מכל סרט אימה אחר. מדובר בסרט אוסטרלי שממש האיץ את שינוי הגישה בה נקטו האולפנים ההוליוודים כלפי סרטי אימה, ועדיין עומד במבחן הזמן. במרכז הסרט אם חד הורית שמוצאת ספר ילדים מסתורי שמזמן רוח מרושעת ומקריפה במיוחד. אם בדרך כלל אנחנו רגילים שיש מנצח בסרטי אימה, בין אם מדובר בקורבן האחרון ששרד או בניצחון של הרוצח, הפעם אין. כולם מפסידים. אז אם אתם לא מפחדים לשמוע בלילה "באבאדוק-דוק-דוווווווק" כדאי שתראו עוד הלילה את הסרט, כי מדובר בסרט האימה בטוב ביותר של העשור וחצי האחרון.

• המסך
• סרטי אימה
• קולנוע
• אימה
• פחד