"פרא אציל": הופעה מצוינת אחת אינה מכפרת על סרט גרוע

אני לא עוקבת אחרי סדרות ילדים ונוער, ולכן הפעם הראשונה שראיתי את כוכב הטלוויזיה והראפר נוה צור היתה ב"עמק" של סופי ארטוס (2015). אני זוכרת שבאמצע הסרט פניתי לידיד שישב לצידי, ושנינו הבטנו זה בזה פעורי פה למול השחקן הצעיר והעוצמה הכבירה של הופעתו כנער פגוע וזועם במגדל העמק. ב"פרא אציל" צור שב לגלם נער בסביבה עתירת יצרים ואלימות, והופעתו מרשימה אף יותר משום שהוא הדבר היחיד שעובד בסרט הלקוי הזה. כשכל השחקנים סביבו מזייפים – בהם שחקנים ותיקים ומנוסים ממנו, שנדמה שכל אחד מהם משחק בסרט אחר – מעורר השתאות שהוא מצליח לעצב דמות שלמה, חיונית ואותנטית. גם כשהוא חוזר על משפטים מסורבלים שנשמעו מופרכים כשנהגו על ידי עמיתיו למסך, הוא מצליח איכשהו לשכנע אותנו שהוא מאמין בהם באמת ובתמים, וכך להפוך אותם לאמינים. פרס אופיר שהוענק לו על הופעתו מוצדק ביותר. פחות ברור מדוע הסרט זכה בתשע מועמדויות נוספות.

סרטו השלישי של מרקו כרמל, אחרי "הסודות של מישל" ו"אחותי היפה", מגולל סיפור סוער שסופו המר ידוע מראש (כי הוא מופיע בהתחלה). אלי בן ה־15 (צור) מתגורר בשכונת הארגזים שבפאתי תל אביב עם אמו סימה, נרקומנית בגמילה (ליאת אקטע, שגם הפיקה את הסרט יחד עם בעלה שרגא בר). אביו יום טוב (אלון אבוטבול) מתגורר בנפרד, ואלי עושה הכל כדי שהוריו יחזרו זה לזה, גם משום שהוא לא אוהב את בן זוגה החדש והאלים של סימה, שנמצא כמותה בתהליכי גמילה (יעקב זדה־דניאל). בין סימה היצרית ויום טוב התמהוני (הוא עוטה טלאי צהוב במין מחווה מלאכותית להוויה היהודית האירופאית) אמורה להיות איזו משיכה מטורפת, אבל היא אינה מגיעה לצופים בשל המשחק העייף של אבוטבול והבימוי הגס וחסר הניואנסים של כרמל. קשה אפילו להאמין שהם היו פעם נשואים.

עוד כתבות מעניינות:
הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה, ויש סיכוי לתיקון היסטורי
"הפרד": קלינט איסטווד עושה קיטש גזעני וזה לא נעים בכלל
"המועדפת" צריך לקבל אוסקר ולו בזכות קלוז אפ עוצר נשימה אחד

יום טוב הספון בדירת החדר שלו מצייר לעצמו ציורים ללא כל כשרון נראה לעין. יום אחד צצים אצלו צמד בעלי גלריה לאמנות מהעיר הגדולה (אורי פפר וטל קלאי), המאופיינים כהומואים מוחצנים שמדברים במילים מפונפנות, כאילו קפצו לכאן מתוך מערכון של הקומדי סטור. השניים הצטרפו לסיפור הודות לסלטה תסריטאית שמתאימה למעשיות הוליוודיות או לחילופין לקומדיות פרועות, אלא ש"פרא אציל" מתיימר לכאורה להיות דרמת התבגרות רצינית שצומחת מתוך מציאות קשה, והדברים לא מתחברים.

לצד המשיכה האדיפלית שלו לאמו, אלי מגלה עניין באנה, תלמידה חדשה ממוצא רוסי (שירה האס הבלתי נלאית, שזכתה אף היא באופיר). באחד השיאים השליליים של הסרט, אלי מבקש מעט רוך ואהבה ובמקום זאת אנה מציעה לו מציצה. מעבר לבחילה שהסצנה מעוררת, היא גם מעלה ריחות של סטריאוטיפיזציה גזענית.

לא קראתי את ספרו של דודו בוסי שעליו מבוסס הסרט, אבל אני רוצה להאמין שהוא טוב יותר מהעיבוד הגולמי שלו למסך. הקולנוע הישראלי אינו משופע בעיבודים לספרים, לא כל שכן עיבודים טובים. נדמה שהחומרים הדרמטיים, שלא לומר מלודרמטיים, שמתוארים כאן הזמינו טיפול קולנועי שונה – מאופק ומרוחק יותר, או אולי דווקא מסוגנן יותר. כאמור, מתוך העיסה הדחוסה הזאת של טעמים מתנגשים, רק נוה צור מצליח ללוש דמות אינטנסיבית ונוגעת ללב של נער פגוע ועקשן, שמנסה לסדר את החיים של האנשים סביבו ולא כל כך מצליח. מקווה שיימצא לו סרט ראוי לכשרונו.

סרט על: נער מנסה לשכנע את הוריו הפרודים לשוב ולהתאחד

ללכת? לא. הופעה מצוינת אחת אינה מכפרת על הסמטוחה שמסביב