זהו סרט על חברות מפתיעה. מה מפתיע? השם "השכן שלי אדולף"

היום עולות למסכים שתי דרמות קומיות על אלמנים קשים ונוקשים ולא ידידותיים לבריות, שחיים מיום ליום בשגרה משמימה, עד שלבית הסמוך נכנסים שכנים חדשים שמעניקים להם טלטלה רצינית וסודקים את בדידותם. התבנית הקומית-דרמתית מוכרת, ולרוב, כמו ב"איש ושמו אוטו" – רימייק אמריקאי לסרט שבדי – השכנים החדשים מציפים את הגיבור הנרגן בנחמדות שממיסה את קליפתו המחוספסת. במקרה של "השכן שלי אדולף" – סרט ישראלי שצולם בקולומביה – השכן החדש קשה ונוקשה כמו הגיבור, מה שמאתגר את הצופים למצוא נקודת אחיזה רגשית. אבל זה סיכון מחושב שהבמאי/תסריטאי לאון פרודובסקי ("חמש שעות מפריז") לקח על עצמו.

לפני שאמשיך, גילוי נאות: לפני כשש שנים קראתי את התסריט של "השכן שלי אדולף" לבקשתו של פרודובסקי. כשהתיישבתי לצפות בתוצאה הסופית שהגיעה למסך זכרתי שחיבבתי את התסריט, אבל פרט למתווה הבסיסי ביותר של העלילה, לא זכרתי פרטים, וגם לא את פתרונה, כך שחוויית הצפייה שלי הייתה די נקיה.

הסרט מתחיל בשנות ה-30 בפולין, שם אנחנו חוזים במשפחה מאושרת שמתכוננת לצילום משפחתי בגינה. הסצנה הבאה כבר מתרחשת בדרום אמריקה ב-1960, מיד אחרי לכידתו של אדולף אייכמן, ואנחנו מבינים שמר פולסקי היהודי (דיוויד היימן) הוא השורד היחידי מאותה משפחה. הוא מתגורר לבד על גבעה, בבית מוקף גדר עץ גבוהה, ומטפח בחצרו המוזנחת שיח ורדים שחורים – הפרח האהוב על אשתו המנוחה. לילה אחד עובר לבית הסמוך, המוקף גם הוא בגדר גבוהה, גבר דובר גרמנית כבן גילו של פולסקי המכונה מר הרצוג. האיש מוקף בפמליה שמייצרת רושם שמדובר במישהו חשוב.

כמו "הזוג המוזר", רק עם נאצים. "השכן שלי אדולף" (באדיבות יונייטד קינג. צילום: Luis Cano)

כשכלב הזאב של הרצוג חודר לחצרו של פולסקי ומחרבן ליד שיח הוורדים האהוב, זה תחילתו של סכסוך שכנים, שבמהלכו פולסקי מתחיל לחשוד שהרצוג הוא לא אחר מאשר אדולף היטלר, שאולי לא נהרג בבונקר כמו שסיפרו הסובייטים. הוא, למשל, מבחין שהרצוג מצייר ציורי נוף, ביד שמאל, בדיוק כמו הפירר. בשגרירות הישראלית לא לוקחים את חשדותיו ברצינות, והוא מפתח אובססיה ללקט פרטים שיוכיחו שהשכן הוא אכן מי שהוא חושב שהוא. יש להוסיף שפולסקי זוכר שראה את היטלר עצמו באליפות שחמט בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, והוא בטוח שהעיניים הן אותן עיניים. מוזיקה משועשעת שהלחין לוקאש טארגוש רומזת לנו שזו מעין קומדיה, למרות המשקל הכבד שנושא הגיבור, והגוונים האפרוריים של הצילום היפה, עליו חתום ראדק לדזוק ("פרינסס", "באבאדוק").

לא פשוט לייצר איזון בין הטונים המתנגשים של הסיטואציה הטעונה הזאת, אך רוב הזמן פרודובסקי משיג אותו, באמצעות בימוי מאופק שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות האירוניות והמרירות של שנות השישים, פרט להתפרצויות סגנוניות בודדות של סרט אימה. הרבה מהצלחתו של הסרט תלויה בהופעתו המדויקת של היימן הסקוטי בתפקיד פולסקי. פניו ייראו לכם מוכרים משלל סרטים ("הנער בפיג'מת הפסים") וסדרות טלוויזיה ("דוק מרטין", "אנדור"), אך הוא אינו מרבה לגלם תפקידים ראשיים. האובססיה שמניעה את פולסקי ומעניקה טעם חדש לחייו היא מגוחכת אך גם כואבת, והופעתו של היימן משלבת את השניים.

היטלר? עם כזה זקן? "השכן שלי אדולף" (באדיבות יונייטד קינג. צילום: Luis Cano)

בתפקיד השכן החשוד מופיע אודו קיר, שחקן גרמני המזוהה עם הצד הקמפי של הקולנוע העולמי. במהלך הקריירה הארוכה שלו, קיר גילם את היטלר לא פחות מארבע פעמים. אחת מאותן פעמים היתה בקומדיה הבריטית הקצרה "גברת מייטלמאייר" מ-2002, שנקודת המוצא שלה היתה שהיטלר לא התאבד בבונקר, אלא מתגורר בדירה קטנה בלונדון של 1947, מחופש לאישה. גם בסרט ההוא שכן יהודי חטטן מסבך את העניינים, אלא שהוא כלל אינו חושד – להיפך, ניצול השואה מחזר אחרי הגברת הבלונדינית עם וודקה וגפילטע פיש. ב"השכן שלי אדולף", קיר מאזן את הופעתו האינטנסיבית של היימן בהופעה שקטה, כמעט ישנונית. וכשבין השכנים הבודדים מתפתחת ידידות מתוחה, קורה שם משהו מפתיע ומעניין, ואפילו נוגע ללב. מי שמפקששת את הטון של הסרט היא כנרת פלד, המגלמת קצינת מודיעין עם מבטא ישראלי מוגזם. הופעתה הקריקטורית בסצנות שבהן פולסקי מגיע לשגרירות הישראלית צורמת ממש. גם המהפך בסצנת השיא של הסרט לא לגמרי פתור מבחינת הבימוי, אבל אקורד הסיום יפה ממש.
3.5 כוכבים. My Neighbor Adolf בימוי: לאון פרודובסקי. עם דיוויד היימן, אודו קיר. ישראל 2022, 93 דק'