הזקן והאפריקה: זה סיפור של כולנו, אם לא כרגע אז מאוחר יותר

מתוך הסרט "אפריקה", צילום: יח"צ
מתוך הסרט "אפריקה", צילום: יח"צ

הסרט הישראלי "אפריקה", שעולה היום לאקרנים, מציע מבט אינטימי ונוגע ללב על גבר מזדקן שנאבק להישאר רלוונטי. למרות שהגיבור סרבן שלא מוכן לפנות את מקומו בפני הצעירים, ולפרקים אף אגרסיבי בנוגע לזה, יש בו אותנטיות אנושית ורגשית כובשת לב

12 במאי 2022

כמו שיש ז'אנרים של סרטים, כך יש גם ז'אנרים של שמות סרטים. אחד המעניינים שבהם הוא ז'אנר השמות הגדולים שניתנים לסרטים קטנים. כאלה הם "הדוכס", המספר על איש מעמד הפועלים שגנב את דיוקנו של הדוכס שניצח את נפוליאון בווטרלו, ו"המנון" של אלעד קידן, העוקב אחר גבר ירושלמי שנתקע בלי חלב ביום שישי אחר הצהריים. כזהו גם "אפריקה", שבו אורן גרנר מספר על אביו הפנסיונר, המתגורר ביישוב הקהילתי נירית שבאזור השרון. חלק מהמשמעות של הסרטים היפים האלה נמצאת בפער בין השמות עתירי האסוציאציות (היסטוריות, לאומיות, בינלאומיות), לבין הסיפורים הצנועים שהם מספרים. השם הגדול רומז שאלה לא באמת סיפורים קטנים, כי הם מייצגים עולם ומלואו.

מאיר גרנר ורעייתו מיה שבו מטיול ביבשת אפריקה, שם צילמו מקרוב אריות ופילים. זאת היתה חוויה של פעם בחיים. אבל עכשיו מאיר לא יודע מה לעשות עם עצמו. בעוד אשתו הפסיכולוגית מקבלת מטופלים בקליניקה שבביתם ושרה במקהלה, הוא מרגיש שאף אחד אינו זקוק עוד לשירותיו. ארגון חגיגות הארבעים של היישוב נירית הועבר לבני הדור הצעיר, והם לא מבקשים את עזרתו. אפילו בתו דוחה את הצעתו לבנות בנגריה שלו מיטת שינה לנכדו, ומעדיפה ללכת לאיקאה. מאיר מתכחש לדחיות האלה, ומתעקש להפוך את עצמו למועיל. הרופא אומר לו שמצב ליבו אינו בכי טוב ומורה לו לנוח, אבל מאיר מסרב לקבל את הנחייתו – הוא עדיין לא מוכן לשבת בשקט בצד. נדמה שרק צילה, כלבת הזאב האנרגטית, לא מתייחסת אל מאיר כאל מישהו שעבר זמנו.

>>"איפה אנה פרנק": רוצו לראות את הסרט הזה, ואז צפו בו שוב

"אפריקה" הוא סרט היברידי – מין home movie שבו בני המשפחה מגלמים את עצמם ומציגים לעין המצלמה ואריאציה על חייהם. גם הבמאי/בן קופץ לביקור. אבל זה אינו סרט תיעודי – אבחנה שחודדה בהענקת פרס השחקן הטוב ביותר למאיר גרנר בפסטיבל חיפה 2019 ("אפריקה" גרף שם גם את פרס הסרט הטוב ביותר). תרכובות קולנועיות עם אלמנטים דומים נראו ב"בגרות" של מתן יאיר וב"התאונה" הקצר של אמרי דקל קדוש, ומבחינות מסוימות גם ב"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג שייצא בקרוב.

אבות ובנים. מאיר ואורן גרנר. מתוך "אפריקה". צילום: יח"צ
אבות ובנים. מאיר ואורן גרנר. מתוך "אפריקה". צילום: יח"צ

אך "אפריקה" הוא בעל גוון וטעם ייחודי משל עצמו. הוא מציע מבט אינטימי, נוגה ונוגע ללב על גבר מזדקן שנאבק להישאר רלוונטי. מאיר הוא גיבור סרבן, שדורש את תשומת ליבנו אך לא את אהדתנו. כשהצעירים רומזים לו שיזוז הצידה, זה מוציא ממנו אגרסיה (הדים ל"נבלות" הנשכני של יורם קניוק). זה סיפור של כולנו, אם לא כרגע אז מאוחר יותר, אבל הקולנוע מעדיף להדחיק את הנושא. דווקא הקורונה סידרה את זה ככה שלפני שבוע הגיע למסכים סרט ישראלי נוסף – "קולות רקע" של יבגני רומן – שנוגע גם הוא באובדן שבא עם ההזדקנות.

>>וגם יש לנו ביקורת על "קולות רקע"

עם זאת ש"אפריקה" ניחן בקצב נינוח, כשל אדם שזמנו בידיו, יש בו רגעים מלחיצים, מותחים ומלאי דאגה. הם נובעים מההכחשה העיקשת של מאיר שאינו עוד כשהיה, עד שמגיע הרגע שבו הוא עצמו מגיע להכרה הכואבת שהוא עשוי לגרום נזק לאהובים עליו. על אף הסגנון הפשוט, והצילום הכמו תיעודי של עדי מוזס, בסרט יש רבדים פיוטיים. אחד הדימויים שהולכים ומפותחים לאורכו הוא המיטה בצורת סירה שמאיר בונה לנכדו. הסירה תואמת את משחקי הדמיון שהם משחקים יחד כשהם יוצאים לחפש אחר אריה כחול, והיא גם שולחת אותנו לתפקידה במיתולוגיה היוונית כמעבורת לעולם הבא. ההרפתקה האפריקאית תורמת לסרט רובד סמלי נוסף – כמעין שאגה אחרונה של אריה זקן. קטע וידאו שמאיר צילם באפריקה (לפני שידע שבנו מתכוון לשלב אותו בסרט), שבו מיה טיפסה לבדה אל ראש דיונה גבוהה, בעוד הוא נשאר למטה והתבונן בה, הופך לדימוי ליחסים ביניהם עכשיו – היא ממשיכה לנוע קדימה בעוד הוא חש שנשאר מאחור.

צנוע, מאופק ועדיין מלחיץ לפרקים. מתוך הסרט "אפריקה", צילום: יח"צ
צנוע, מאופק ועדיין מלחיץ לפרקים. מתוך הסרט "אפריקה", צילום: יח"צ

זה סרט קשוב לגיבוריו, עתיר ניואנסים ובחירות מוזיקליות מפתיעות ויפות שתורמות לאווירה הייחודית. המבע הקולנועי צנוע ומאופק והסרט אינו מחזר אחרינו ולא מציע פתרונות קלים, ולכן הוא אינו סוחף כמו מלודרמה של אלמודובר, למשל. אבל יש בו אותנטיות אנושית ורגשית, ואם תקשיבו לו היטב הוא יכבוש אתכם.

★★★★ 4 כוכבים
בימוי: אורן גרנר. עם מאיר ומיה גרנר. ישראל 2019, 82 דק'